מפתחות ההצלחה - מרצה: ד"ר עוז גוטרמן
ฝัง
- เผยแพร่เมื่อ 30 ก.ย. 2024
- מפתחות ההצלחה - הרצאה מצחיקה על מצוינות יישומית
הרצאה מדהימה של ד״ר עוז גוטרמן המביאה את הידע החדש ביותר בשאלה איך לרתום את עובדי הארגון בנושא מעורבות חברתית ואיך זה משפר ותורם לתחושת הסיפוק והגיבוש במקום העובדה.
ההרצאה משלבת בין הומור, מחקר וחוויה חושפת את הגורמים המנבאים הצלחה.
מרצה: ד"ר עוז גוטרמן - פסיכולוג ומומחה בייעוץ ארגוני , מומחה בתחום המצוינות, חוקר ומומחה בתחום האינטליגנציה הרגשית וניתוח שפה לא מילולית.
כולנו רוצים להצליח, להגיע להישגים. יש שמצליחים יותר, ויש המדשדשים. ובתוך כל הריצות, מעטים עוצרים לחשוב: מה באמת ייחשב להצלחה בחיים? עם מה כדאי להגיע לקו הסיום, כדי שנוכל ברגעים האחרונים לסכם לעצמנו: 'וואלה, הצלחתי בחיים'?
המנוע הפנימי שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות. לכן אנחנו רוצים להשיג כל מיני דברים, וכשמצליחים להשיג אותם אנחנו נהנים. יש לנו רצונות קיומיים כמו הרצון לאוכל, למין, למשפחה, רצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה וגם רצון לידע ולהשכלה.
תמהיל הרצונות שיש באדם ברגע נתון מושפע מהנטיות האישיות שלו ומההשפעות הסביבתיות שהוא סופג. כתוצאה מכל אלה האדם מגדיר לעצמו מטרות. בדרך לכיבושן נתקלים על פי רוב במתחרים, ומשתדלים לנצח. את ההישגים וההצלחות מודדים ביחס אליהם, כמובן.
מרגרט תאצ'ר הייתה בתו של בעל חנות מכולת קטנה. בגיל 24 התמודדה על מקום בפרלמנט, והפסידה. בזכות דבקותה במטרה, הצליחה לבסוף להגיע לעמדה של ראש ממשלת בריטניה, ונודעה בכינוי "אשת הברזל". עבור רבים, היא סמל לאדם שבנה את הצלחתו מאפס.
מי שנולד עם כפית זהב בפה ונכנס לעמדות בכירות שסידרו לו הוריו, אליו פחות מתייחסים כאדם שהצליח בחיים. כלומר, הצלחה נמדדת לפי מידת ההשקעה, המאמץ, היגיעה. בהתאם לזה הרצון להצליח מתברר, מתחדד, מתמקד. ההתגברות על המכשולים בדרך אל המטרה דורשת שנעבור שינויים פנימיים, בונה אותנו עצמנו.
לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהתעורר בהם רצון להצליח מיוחד במינו. רצון לממש את החיים בהכי גדול. הם שמו לעצמם מטרה לחקור את סוד החיים, את סוד ההצלחה, ממבט-על.
אותם יחידים שאלו את עצמם: האם אנחנו נולדים, חיים ומתים, כמו כל היצורים בעולם החי, או שיש משהו גבוה יותר שביכולתנו להשיג במהלך קיומנו עלי אדמות? איזושהי מטרה נצחית, שתישאר בידינו גם אחרי מות הגוף? הרי משפחה, עושר, כבוד, מעמד, מומחיות, השכלה - את כל אלה לא נוכל לקחת איתנו מפה.
בדרך כלל, בני אדם לא חושבים על הצלחה ברמה כזו, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא תשובות לכאלה שאלות גדולות. ואם זהו המצב, אז בשביל מה להתחפר. עדיף לזרום עם מה שיש, פחות לנבור. להגדיר לעצמנו מטרות, להשקיע כוחות, להגיע להישגים, להצליח בחיים. כמו כולם. אכול ושתה כי מחר נמות, יאללה בלאגן.
כך חיינו דור אחר דור, אבל היום מתחילים כבר לראות שינוי. עוד ועוד אנשים מאבדים את החשק להשקיע במטרות המוכרות. מה הטעם בהצלחה שמראש ברור שיש לה פג תוקף, הם אומרים לעצמם, בשביל מה אנחנו חיים, בכלל?
גילויי המדע המתקדמים ביותר, גם הם מחזקים את התחושה שיש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים עתה לקלוט בחושינו, מעבר למה שאנחנו מתארים עכשיו כמציאות מוצקה. הם מסבירים שהתמונה שאנחנו קולטים היא סובייקטיבית לחלוטין, ואם היינו שונים, כנראה שהיינו קולטים תמונת מציאות אחרת.
יש עוד הרבה מה לדבר בנידון, ובינתיים רק נאמר שמרחב ההצלחה האמיתית נפתח בפני מי שלא מסכים להמשיך לחיות באפור.
כולנו רוצים להצליח, להגיע להישגים. יש שמצליחים יותר, ויש המדשדשים. ובתוך כל הריצות, מעטים עוצרים לחשוב: מה באמת ייחשב להצלחה בחיים? עם מה כדאי להגיע לקו הסיום, כדי שנוכל ברגעים האחרונים לסכם לעצמנו: 'וואלה, הצלחתי בחיים'?
המנוע הפנימי שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות. לכן אנחנו רוצים להשיג כל מיני דברים, וכשמצליחים להשיג אותם אנחנו נהנים. יש לנו רצונות קיומיים כמו הרצון לאוכל, למין, למשפחה, רצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה וגם רצון לידע ולהשכלה.
תמהיל הרצונות שיש באדם ברגע נתון מושפע מהנטיות האישיות שלו ומההשפעות הסביבתיות שהוא סופג. כתוצאה מכל אלה האדם מגדיר לעצמו מטרות. בדרך לכיבושן נתקלים על פי רוב במתחרים, ומשתדלים לנצח. את ההישגים וההצלחות מודדים ביחס אליהם, כמובן.
מרגרט תאצ'ר הייתה בתו של בעל חנות מכולת קטנה. בגיל 24 התמודדה על מקום בפרלמנט, והפסידה. בזכות דבקותה במטרה, הצליחה לבסוף להגיע לעמדה של ראש ממשלת בריטניה, ונודעה בכינוי "אשת הברזל". עבור רבים, היא סמל לאדם שבנה את הצלחתו מאפס.
מי שנולד עם כפית זהב בפה ונכנס לעמדות בכירות שסידרו לו הוריו, אליו פחות מתייחסים כאדם שהצליח בחיים. כלומר, הצלחה נמדדת לפי מידת ההשקעה, המאמץ, היגיעה. בהתאם לזה הרצון להצליח מתברר, מתחדד, מתמקד. ההתגברות על המכשולים בדרך אל המטרה דורשת שנעבור שינויים פנימיים, בונה אותנו עצמנו.
לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהתעורר בהם רצון להצליח מיוחד במינו. רצון לממש את החיים בהכי גדול. הם שמו לעצמם מטרה לחקור את סוד החיים, את סוד ההצלחה, ממבט-על.
אותם יחידים שאלו את עצמם: האם אנחנו נולדים, חיים ומתים, כמו כל היצורים בעולם החי, או שיש משהו גבוה יותר שביכולתנו להשיג במהלך קיומנו עלי אדמות? איזושהי מטרה נצחית, שתישאר בידינו גם אחרי מות הגוף? הרי משפחה, עושר, כבוד, מעמד, מומחיות, השכלה - את כל אלה לא נוכל לקחת איתנו מפה.
בדרך כלל, בני אדם לא חושבים על הצלחה ברמה כזו, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא תשובות לכאלה שאלות גדולות. ואם זהו המצב, אז בשביל מה להתחפר. עדיף לזרום עם מה שיש, פחות לנבור. להגדיר לעצמנו מטרות, להשקיע כוחות, להגיע להישגים, להצליח בחיים. כמו כולם. אכול ושתה כי מחר נמות, יאללה בלאגן.
כך חיינו דור אחר דור, אבל היום מתחילים כבר לראות שינוי. עוד ועוד אנשים מאבדים את החשק להשקיע במטרות המוכרות. מה הטעם בהצלחה שמראש ברור שיש לה פג תוקף, הם אומרים לעצמם, בשביל מה אנחנו חיים, בכלל?
גילויי המדע המתקדמים ביותר, גם הם מחזקים את התחושה שיש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים עתה לקלוט בחושינו, מעבר למה שאנחנו מתארים עכשיו כמציאות מוצקה. הם מסבירים שהתמונה שאנחנו קולטים היא סובייקטיבית לחלוטין, ואם היינו שונים, כנראה שהיינו קולטים תמונת מציאות אחרת.
יש עוד הרבה מה לדבר בנידון, ובינתיים רק נאמר שמרחב ההצלחה האמיתית נפתח בפני מי שלא מסכים להמשיך לחיות באפור.
להפוך קנאה שלילית לחיובית
רבים טועים ומדביקים לרגש הקנאה תווית שלילית, אבל קנאה היא רגש חיוני וחיובי. אני זוכר שבילדותי אימא שלי הייתה מצביעה על חלק מחבריי ואומרת, "תראה איך הוא מתנהג, תלמד ממנו ותעשה כמוהו", או "תסתכל על החבר הזה, קח ממנו דוגמה".
קנאה היא דבר חשוב ובלעדיה לא היינו מתקדמים. אם לא הייתי מקנא, אפילו איך שחתול מנתר או ציפור שעפה, בכל דבר ודבר שסביבי, לא הייתי מתפתח. זאת אומרת, סוד ההתפתחות והגדילה נובע מהתרשמות עמוקה של המצב הבא. הרצון והכיסופים למושא הקנאה מסגלים יכולת טובה לתאר אותו בבהירות, לשחק את המצב הרצוי בנו כאילו היינו כבר פועלים כך, להימשך אליו יותר ויותר עד שהוא נקלט בנו ומתגשם בדרכנו.
קנאה על דרך התחקות אחר פעולות הטבע, או אחר אנשים מוכשרים ומוצלחים, מפתחת מאוד. לא לשווא הוריי, וכך רוב ההורים, קנו לי מגוון חוברות על מדע וטכנולוגיה, רפואה והיסטוריה. גם הסלון בבית היה מלא מדפים גדושים בספרים ותקליטים - עד שנכנסה הטלוויזיה מתישהו בשנות החמישים ושינתה את אופן הצריכה. ההורים שלי כל הזמן רצו לפתוח בפניי את העולם הגדול, ואני בפה פעור גיליתי נפלאות והרחבתי אופקים. התרגשתי עד דמעות כשארמסטרונג נחת על הירח לראשונה, וממש התקנאתי, איך ייתכן שזה לא אני שם? זה נתן לי זריקת מרץ אדירה שבאה לידי ביטוי בעשורים הבאים שבהם נמשכתי לחקר המדע.
ילדים ללא יצר קנאה עלולים להפוך לצמחים. אגב, אפילו בתאים של כל צמח רשום תיאור הגדילה העתידי שלו, אלא שרק בתנאים הסביבתיים הנכונים הוא יכול להוציאם מהכוח אל הפועל, לצמוח. גם זה נקרא קנאה, רק ברובד נמוך יותר ממין האדם.
בשונה מהצמח, באדם פועל מנגנון נוסף של אגואיזם - רצון לקבל הנאה על חשבון האחר. כל עוד האדם רוצה להיות כמו הסובבים אותו, אלה שבעיניו הם טובים, אין בכך כל רע. אולם מרגע שרגש הקנאה הזה מתחבר לאגו, המיזוג הזה הופך הרסני. אז הקנאה מקבלת תפנית והופכת להיות קנאה רעה ושלילית, והמגמה לרצות שהאחר ייפול וייכשל, יעצור ויישבר, מתחזקת. צרות עין היא הגורם למאבקים ולמלחמות. היא ההיפך הגמור מהקנאה החיובית שקיימת בטבע ומעודדת התפתחות.
השילוב ההרסני הזה נמצא רק בבני האדם. בבעלי חיים לא תמצאו יצר מזיק כזה. אפילו שהם טורפים זה את זה, זו צורת קיומם הטבעית. הטבע למשל פיתח בזאב דחף לטרוף כבשה. אבל שימו לב, מרגע שהזאב שבע, הוא זונח את הפגר לטובת שאר בעלי החיים בסביבה. אין לו צורך נוסף להשמידן, לאכול עד בלי די, או לשמור במקפיא למחר. לכן אי-אפשר לומר שתכונת הזאב רעה. היא טבעית.
לעומת הזאב באדם יש רצון לזכות להישגים כמו של האחר, אם לא יותר, וכתוצאה מהפער, נוצרות באדם הרגשות של מרירות, כעס, אי-שביעות רצון, תחושת קיפוח, תוקפנות ולעיתים גם רצון לנקום. היחס הזה נחשב אגואיסטי, והוא גדל יותר ויותר, ומבקש למלוך, לשלוט, לבלוע את האחר. הוא הבעיה. לא הרצון המוגבר לצריכה מופרזת, לעוד כסף, יופי, אוטו חדש, בית גדול או בגד ממותג. לא. זה לא אגו. אלא רק הרצון שמכוון לרעת הזולת. ייתכן וברוב המקרים אנחנו לא צריכים את מה שיש לאחר, אבל עצם שבירת השוויון ורכישת עליונות על האחר מדרדרת לנזק בלתי הפיך ביחסים.
אין מה לצפות מאדם שיהפוך עורו. זה הטבע שלנו, אלא עלינו רק לתקנו. להפוך את היצר הרע ליצר טוב. להכיר תחילה בטבע הרע שלנו - הגלוי והסמוי - ולדעת שלא יעזרו כל מיני חשבונות קטנים כדי לרסן אותו. פחד או בושה רק ינמיכו את להבות אש הקנאה, אך לא יכבו אותה או ינתבו אותה לאש חמה ומועילה.
ועוד דבר שחשוב להבין, בסופה של ההתפתחות האנושית כולנו אחד, והאגואיזם והקנאה השלילית מעוורים אותנו מלהתקרב לשלמות, לחיים שלווים ומאושרים. כשהאגואיזם יתגבר ולא נוכל לסבול את היחסים הנוכחיים, אז נדרוש בעצמנו שינוי עצמי. אז, או בתקווה שנשכים קודם, נפתח את ספרי הקבלה ונלמד איך להתעלות על האגו האנושי, איך להפוך את הקנאה השלילית לחיובית, כזו שתריץ אותנו דווקא לתת ולהתחבר.
ראיתי בחורה מצד שמאל של המסך, אבל לא הבנתי מה קרה לה. כתם לא ראיתי בכלל. ואת האיש עם ארגזים גם לא ראיתי. 😂ממליצה לקרוא ספר "תקשורת לא אלימה, תקשורת מקרבת". ספר מצויין, לפי דעתי.
תודה על הסרטון הזה!!!
הרצאה מעניינת מאוד! הבנתי שאני בן אדם פרואקטיבי😉, וזה משמח אותי.
מרצה מרתק ומעצים!
אחלה הרצאה!
כולנו רוצים להצליח, להגיע להישגים. יש שמצליחים יותר, ויש המדשדשים. ובתוך כל הריצות, מעטים עוצרים לחשוב: מה באמת ייחשב להצלחה בחיים? עם מה כדאי להגיע לקו הסיום, כדי שנוכל ברגעים האחרונים לסכם לעצמנו: 'וואלה, הצלחתי בחיים'?
המנוע הפנימי שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות. לכן אנחנו רוצים להשיג כל מיני דברים, וכשמצליחים להשיג אותם אנחנו נהנים. יש לנו רצונות קיומיים כמו הרצון לאוכל, למין, למשפחה, רצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה וגם רצון לידע ולהשכלה.
תמהיל הרצונות שיש באדם ברגע נתון מושפע מהנטיות האישיות שלו ומההשפעות הסביבתיות שהוא סופג. כתוצאה מכל אלה האדם מגדיר לעצמו מטרות. בדרך לכיבושן נתקלים על פי רוב במתחרים, ומשתדלים לנצח. את ההישגים וההצלחות מודדים ביחס אליהם, כמובן.
מרגרט תאצ'ר הייתה בתו של בעל חנות מכולת קטנה. בגיל 24 התמודדה על מקום בפרלמנט, והפסידה. בזכות דבקותה במטרה, הצליחה לבסוף להגיע לעמדה של ראש ממשלת בריטניה, ונודעה בכינוי "אשת הברזל". עבור רבים, היא סמל לאדם שבנה את הצלחתו מאפס.
מי שנולד עם כפית זהב בפה ונכנס לעמדות בכירות שסידרו לו הוריו, אליו פחות מתייחסים כאדם שהצליח בחיים. כלומר, הצלחה נמדדת לפי מידת ההשקעה, המאמץ, היגיעה. בהתאם לזה הרצון להצליח מתברר, מתחדד, מתמקד. ההתגברות על המכשולים בדרך אל המטרה דורשת שנעבור שינויים פנימיים, בונה אותנו עצמנו.
לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהתעורר בהם רצון להצליח מיוחד במינו. רצון לממש את החיים בהכי גדול. הם שמו לעצמם מטרה לחקור את סוד החיים, את סוד ההצלחה, ממבט-על.
אותם יחידים שאלו את עצמם: האם אנחנו נולדים, חיים ומתים, כמו כל היצורים בעולם החי, או שיש משהו גבוה יותר שביכולתנו להשיג במהלך קיומנו עלי אדמות? איזושהי מטרה נצחית, שתישאר בידינו גם אחרי מות הגוף? הרי משפחה, עושר, כבוד, מעמד, מומחיות, השכלה - את כל אלה לא נוכל לקחת איתנו מפה.
בדרך כלל, בני אדם לא חושבים על הצלחה ברמה כזו, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא תשובות לכאלה שאלות גדולות. ואם זהו המצב, אז בשביל מה להתחפר. עדיף לזרום עם מה שיש, פחות לנבור. להגדיר לעצמנו מטרות, להשקיע כוחות, להגיע להישגים, להצליח בחיים. כמו כולם. אכול ושתה כי מחר נמות, יאללה בלאגן.
כך חיינו דור אחר דור, אבל היום מתחילים כבר לראות שינוי. עוד ועוד אנשים מאבדים את החשק להשקיע במטרות המוכרות. מה הטעם בהצלחה שמראש ברור שיש לה פג תוקף, הם אומרים לעצמם, בשביל מה אנחנו חיים, בכלל?
גילויי המדע המתקדמים ביותר, גם הם מחזקים את התחושה שיש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים עתה לקלוט בחושינו, מעבר למה שאנחנו מתארים עכשיו כמציאות מוצקה. הם מסבירים שהתמונה שאנחנו קולטים היא סובייקטיבית לחלוטין, ואם היינו שונים, כנראה שהיינו קולטים תמונת מציאות אחרת.
יש עוד הרבה מה לדבר בנידון, ובינתיים רק נאמר שמרחב ההצלחה האמיתית נפתח בפני מי שלא מסכים להמשיך לחיות באפור.