אובססיביים למזון במאה חמישים שנה האחרונות התחלנו לצרוך מזון מתועש, מעובד. אנחנו שולטים במה שאנחנו מכניסים לפה על ידי פיתוח כל מיני צורות ייצור מזון, שימוש בכימיה, בחומרים משמרים. הכנסנו מכונות לעבודה בכל מקום, גם בחקלאות. יוצא שאפשר להרוויח על כל מוצר מזון שממציאים, לעשות ממנו עסק מצליח, ולכן בהתאם קמים יזמים שמזהים הזדמנות לגרוף רווחים, ומפרסמים צורות מזון כביכול בריאות יותר, דיאטות כאלו ואחרות. הם ממליצים לציבור מה לאכול, ורותמים לעזרתם מומחים וחוקרים שיקדמו את המוצר או את דרך החיים שהם מוכרים. והמומחים עושים כדברם: "אכן כן, כך צריך לאכול, זו הדרך הנכונה לחיות!", ובהדרגה המדיה מתמלאת ומתפטמת בפרסומים סביב מזון ובריאות הגוף. למרות כל המחקרים והפרסומות, כל המחקרים והעדויות, אין במזון כזה או אחר תועלת של ממש. אפילו אם היינו מוכיחים שבאמצעות מזון מיוחד כלשהו, האדם היה מאריך את חייו משמונים שנה לתשעים שנה, מה התועלת מזה? מה התועלת לחיות עוד עשר שנים? הסוף הוא אותו סוף, ומי מרוויח ומה בדיוק הוא מרוויח? האדם צריך לאכול לחם בריא, לשתות מים נקיים. כל המזונות שהוא מכניס לגוף, כדאי שיהיו טבעיים ופשוטים ככל האפשר, קרובים למקור. לאכול במידה, רק כמה שצריך כדי לחיות. כלומר אדם לא צריך להגביל את עצמו ולהתנזר, אלא לאכול בצורה נורמלית. העיקר לא להיגרר ולעשות מזה פולחן. מכיוון שהגוף הוא חיה, אז הטיפול שנדרש לו הוא בהתאם, ענייני ופשוט, כמו טיפול בכל בעל חיים. את תשומת הלב עלינו להפנות להתפתחות והשקעה בנשמה. שאלות מהותיות צריכות להזין אותנו: בשביל מה אנחנו חיים בכלל? לאן העולם הולך ולמה הוא נועד? ומה תפקידנו המיוחד בו? להרים את העיניים מהחפירה המוגזמת הקנאית בגוף, ולחפש מסביב, בטבע, תשובות לחיים בריאים. כי טוב להתבונן ולראות את צורת הקיום בטבע. איך כל הפרטים בדרגות הדומם, הצומח והחי צורכים את מה שדרוש להם ולא יותר. איך הכוח שמנהל אותם, השכל העליון הפועל בבריאה, גורם להם להתקיים באינטגרציה מושלמת, בהדדיות, בלי להשמיט ולהזניח שום פרט. עלינו להתפעל מהקשרים המסועפים בהם הטבע מקיים את עולמו, ולשאוף להידמות אליו, אל הכוח הזה, המקשר והמחבר. בהתחקות אחר השכל הפועל בטבע, מתפתח החלק הגבוה באדם, הנפשי, השכלי, החברתי. מתפתחת הנשמה. בניסיון לדמות את עצמנו למערכת חוקי הטבע, תיווצר בינינו חברה בריאה, חזקה, חסונה, שיסתלקו מגופה היחסים החולניים של ניצול הדדי ורווחים אחד על חשבון השני. תהיו בריאים.
הרצאה מעניינת אבל קצב הדיבור האיטי של המרצה ואי שקט ועודף תזוזה מצד לצד ממקום למקום עייפו אותי. הרצאה מאד לא טבעית.התוכן מעניין אבל המרצה עייפה אותי: איטית וזזה המון מצד לצד.
הקנאה הנכונה ביום ההוא, כשנרגיש כולנו אחד, נגלה שהטבע לא יצר דבר מיותר ומזיק בעולם אלא הכול היה תלוי בשימוש הנכון בו. הדוגמה הבולטת לכך היא מידת הקנאה. ממש מגיל צעיר, מתחיל הילד לשים לב שחוץ ממנו יש עוד ילדים ויש להם דברים שאין לו. מיד הוא רוצה גם. אפילו שיש לו את אותו הדבר, הוא ירצה דווקא את זה שיש לשני. ואם לשני לא יהיה בכלל, הכי טוב. הטבע יצר את האדם בתכונה כללית של רצון לקבל הנאה לעצמו, והקנאה היא אחד מיסודותיו הבולטים. הטבע לא יאפשר לנו להיפטר מאף תכונה שטבע בנו, כי בשימוש הנכון כל התכונות מיועדות להפוך את היוצרות כך שמאותו רצון לקבל תצמח שאיפה חדשה, רצון לתת. לכן צריך לשמור טוב שהקנאה לא תיעלם, לא תיטשטש, ורק ללמוד איך לעבוד איתה. הטבע עצמו הוא מערכת עליונה שמחזיקה את כל חלקיה בקשר של נתינה הדדית, או "השפעה" כמו שהיא נקראת בכתבי מקובלים. כל חלקיה - הדומם, הצומח והחי - גם הם קרוצים מאותו חומר של רצון לקבל לעצמו, אלא שבצורה אינסטינקטיבית הם מאזנים אותו בנתינה. הם לוקחים לעצמם את מה שהגוף חייב לקיום חייו ומוסרים את השאר הלאה. כך נשמר קשר של הדדיות במערכת שמתקיימת בתנועת מעגל מושלמת נצחית. היוצא מן הכלל הוא האדם. אצלנו כוח הנתינה נמצא רדום וללא שימוש, בכוונה שנעורר ונביא את עצמנו בצורה עצמאית ומתוך בחירה חופשית לפעול בהשפעה. תחילה בינינו ואחר כך עם שאר חלקי הטבע. אז נהפוך לחלק הגבוה והמשפיע ביותר במערכת, החלק הרוחני בה. זו התכונה שגילה אברהם אבינו בבבל ורשם לראשונה את השיטה איך להגיע אליה. אותה שיטה עברה כחוט שזור בין התקופות כאשר כל מקובל בזמנו התאים אותה לדורו, הכין אותה לשימוש לכל אדם שהתעורר בו הרצון לממש אותה, בחברה שנמצאת איתו באותה שאיפה. כך למשל כתב המקובל יהודה אשלג במאה הקודמת: "אם הוא, אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא, מכוח תכונתו עצמו, אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים" (" ספר שמעתי"). האדם יכול להסתכל על חבריו, לראות כמה הם מתקדמים לרכוש את תכונת הנתינה וההשפעה, לעורר את כוח החיבור והאחדות, כמה הם מבינים בעמקות אותה נתינה, רגישים אליה, איך הם כבר מאוחדים ומתקרבים זה לזה כל יום יותר, ואז הקנאה תפעל באדם כמו מנוף אדיר, תרים אותו להתפתח ולהיות כמותם בכל מחיר. צריך רק להיות כל הזמן בבדיקה, שהקנאה היא לא שלילית אלא חיובית. שהיא לא שואפת שהאחרים ירדו מרמתם, אלא שהיא תעלה את האדם לרמה עליונה. אדם שמשתמש כך בקנאה, נעשה רגיש מאוד, חזק ויציב, רוכב על טבעו ושולט בו. על כך בעצם מדברים מקובלים כשהם כותבים "חינוך": סביבה תומכת המאפשרת לאדם לגדל את עצמו, לתעל ולכוון את עצמו להשפעה ולאחדות, בשימוש מלא בכל הנתונים הטבעיים שקיבל. th-cam.com/video/Mi5VczjQEbw/w-d-xo.html
חכמה עילאית ברכבת תחתית בינואר 2007 עמד כַּנָּר רחוב בכובע בייסבול לראשו בתחנת הרכבת התחתית הסואנת של וושינגטון וניגן במשך קרוב לשעה יצירות מופת של יוהאן סבסטיאן באך. בפרק הזמן הזה חלפו על פניו מעל אלף אנשים ורובם לא שמו לב אליו בכלל. עשרים ושבעה מהם זרקו לו מטבע והמשיכו בדרכם, שבעה נעצרו להקשיב לרגע לנגינה ורק אחד בלבד זיהה אותו. המנגן היה ג'ושוע בל, אחד הכנרים המפורסמים בעולם, מוזיקאי מחונן ומבוקש שממלא אולמות גדולים בקהל המשתוקק לשומעו הרוכש כרטיסים זמן רב מראש. בל נענה לניסוי חברתי שהציע עיתונאי מעיתון "וושינגטון פוסט": לבדוק האם הציבור יבחין באיכותו הנדירה של "נגן הרחוב". אני לא חושב שהמסקנות מהמחקר יכולות להיות כפשוטן. לרוב הקהל יודע להבחין בנגינה משובחת אם היא נשמעת בתנאים מתאימים. הרי אנחנו יודעים מהי הרכבת התחתית. אף אחד לא נכנס אליה באותו האופן שבו הוא נכנס לאולם קונצרטים כשהוא מוכן ומכוון לשמוע מוזיקה שמימית. אנשים עוברים בתחנה בדרכם מנקודה א' לב', הם ממהרים, הם טרודים, הם שקועים במטלות שעליהם לבצע, ככה שגם אם נשמעת באוזניהם הרמוניה מושלמת, הם לא פנויים לשמוע אותה, לא יכולים לתת לה להלום בהם, להשתלט על החושים ולרומם אותם לעולמות אחרים. אותו הדבר אפשר להגיד על שאר האומנויות והחכמות הקיימות בעולם: כדי לקלוט אותן דרושים תנאים פנימיים מיוחדים וסביבה שמגיעה מוכנה לזה. כך גם לגבי חכמת הקבלה: היא עומדת בטבורו של עולם אלפיים שנה, הרבה לפני שהתפרסמו בו שאר הדתות, האמונות והזרמים השונים. אך מעטים אלה שנעצרו להקשיב מה יש לה להציע. חכמת הקבלה נגישה לכולם כמו אותה מנגינה בתחנה התחתית. כל אחד יכול לעצור, לאפשר לה לשטוף את המחשבה, לרומם את הלב, עד שיחוש מי הוא באמת ומהו העולם הזה, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. ובכל זאת מעטים הם העוצרים, מזהים אותה כחכמת האמת, זו שיש בה תשובה לכל שאלה שניקרה אי-פעם בראשו של אדם מיום שבא לעולם. כמו ברכבת התחתית, הבעיה היא לא בפשטות שבה החכמה מציגה את הידע האצור בה, אלא בכך שלאנשים אין את התנאים המתאימים כדי לעצור ולהתרשם ממנה. ראשם של העוברים ושבים בעולמנו טרוד בשאלות כמו: מה לאכול בצוהריים? מה יהיה עם הילדים? מאיפה לקחת כסף לחופשה הבאה? מה יהיה עם הגשם או החמסין, מה יהיה עם העולם? והארץ שלנו הקטנה והמסכנה, מה יהיה איתה? לכן עם כל ההשתדלות לפרסם את חכמת הקבלה ולמרות השייכות הישירה שלה לעם ישראל והתשובות המדויקות שהיא נותנת לשאלת קיומנו כאן, אני לא חושב שהרבה אנשים יצליחו להקשיב למה שיש לה להגיד, עד שהכוח העליון יתערב ויכניס בינינו תנאים התחלתיים, נתונים בסיסיים שיפקחו את עינינו ויפתחו את אוזנינו לעכל את מה שיש לה למסור. אנו נמשיך לפרסם את חכמת הקבלה ככל שנוכל, ונחכה בסבלנות לרגע שבו יבשיל הזמן ויתפתחו התנאים בהם עם ישראל יזהה את האוצר שיש בידיו, יתקרב לחכמה ויתעמק בה. ואז יגיע הרגע שבו עם ישראל יסחוף את כל העולם אחריו להאזין עימו למסר העמוק שיש לה למסור לעולם.
אני בד''כ לא מגיבה אך כאן הרגשתי שאני מוכרחה להביע עמדה.. אז חבריי, במקום להטמיע את העמדה שלא נסתמך על רושם ראשוני שכן ברובו מטעה ונפתח את הmind כלפיי בני האדם אז ''מצרים'' את החשיבה שלנו , מעצימים ביקורתיות מיותרת ואך כדי שיהיה מקצוע חדש בשוק העבודה: ''מהנדסת תדמית"
מהממת, משדרת מקצועיות ותענוג לשמוע אותך מעבירה את המידע. תודה🙏🙏🙏
חזק!
היה כיף שמוע ולצפות שוב בדברים.
בהצלחה סיון!
מהנדסת תדמית ....😀אהבתייייייי
הרצאה מצויינת
אהבתי מאוד אחלה מרצה
הדברים נכונים רק צריך להציגם בצורה יותר חיה ומעניינת. לתבל בהומור קצת. שיהיה כיף ומעניין.
אובססיביים למזון
במאה חמישים שנה האחרונות התחלנו לצרוך מזון מתועש, מעובד. אנחנו שולטים במה שאנחנו מכניסים לפה על ידי פיתוח כל מיני צורות ייצור מזון, שימוש בכימיה, בחומרים משמרים. הכנסנו מכונות לעבודה בכל מקום, גם בחקלאות.
יוצא שאפשר להרוויח על כל מוצר מזון שממציאים, לעשות ממנו עסק מצליח, ולכן בהתאם קמים יזמים שמזהים הזדמנות לגרוף רווחים, ומפרסמים צורות מזון כביכול בריאות יותר, דיאטות כאלו ואחרות. הם ממליצים לציבור מה לאכול, ורותמים לעזרתם מומחים וחוקרים שיקדמו את המוצר או את דרך החיים שהם מוכרים. והמומחים עושים כדברם: "אכן כן, כך צריך לאכול, זו הדרך הנכונה לחיות!", ובהדרגה המדיה מתמלאת ומתפטמת בפרסומים סביב מזון ובריאות הגוף.
למרות כל המחקרים והפרסומות, כל המחקרים והעדויות, אין במזון כזה או אחר תועלת של ממש. אפילו אם היינו מוכיחים שבאמצעות מזון מיוחד כלשהו, האדם היה מאריך את חייו משמונים שנה לתשעים שנה, מה התועלת מזה? מה התועלת לחיות עוד עשר שנים? הסוף הוא אותו סוף, ומי מרוויח ומה בדיוק הוא מרוויח?
האדם צריך לאכול לחם בריא, לשתות מים נקיים. כל המזונות שהוא מכניס לגוף, כדאי שיהיו טבעיים ופשוטים ככל האפשר, קרובים למקור. לאכול במידה, רק כמה שצריך כדי לחיות. כלומר אדם לא צריך להגביל את עצמו ולהתנזר, אלא לאכול בצורה נורמלית. העיקר לא להיגרר ולעשות מזה פולחן.
מכיוון שהגוף הוא חיה, אז הטיפול שנדרש לו הוא בהתאם, ענייני ופשוט, כמו טיפול בכל בעל חיים. את תשומת הלב עלינו להפנות להתפתחות והשקעה בנשמה. שאלות מהותיות צריכות להזין אותנו: בשביל מה אנחנו חיים בכלל? לאן העולם הולך ולמה הוא נועד? ומה תפקידנו המיוחד בו? להרים את העיניים מהחפירה המוגזמת הקנאית בגוף, ולחפש מסביב, בטבע, תשובות לחיים בריאים.
כי טוב להתבונן ולראות את צורת הקיום בטבע. איך כל הפרטים בדרגות הדומם, הצומח והחי צורכים את מה שדרוש להם ולא יותר. איך הכוח שמנהל אותם, השכל העליון הפועל בבריאה, גורם להם להתקיים באינטגרציה מושלמת, בהדדיות, בלי להשמיט ולהזניח שום פרט. עלינו להתפעל מהקשרים המסועפים בהם הטבע מקיים את עולמו, ולשאוף להידמות אליו, אל הכוח הזה, המקשר והמחבר.
בהתחקות אחר השכל הפועל בטבע, מתפתח החלק הגבוה באדם, הנפשי, השכלי, החברתי. מתפתחת הנשמה. בניסיון לדמות את עצמנו למערכת חוקי הטבע, תיווצר בינינו חברה בריאה, חזקה, חסונה, שיסתלקו מגופה היחסים החולניים של ניצול הדדי ורווחים אחד על חשבון השני. תהיו בריאים.
הרצאה מעניינת אבל קצב הדיבור האיטי של המרצה ואי שקט ועודף תזוזה מצד לצד ממקום למקום עייפו אותי. הרצאה מאד לא טבעית.התוכן מעניין אבל המרצה עייפה אותי: איטית וזזה המון מצד לצד.
הקנאה הנכונה
ביום ההוא, כשנרגיש כולנו אחד, נגלה שהטבע לא יצר דבר מיותר ומזיק בעולם אלא הכול היה תלוי בשימוש הנכון בו. הדוגמה הבולטת לכך היא מידת הקנאה. ממש מגיל צעיר, מתחיל הילד לשים לב שחוץ ממנו יש עוד ילדים ויש להם דברים שאין לו. מיד הוא רוצה גם. אפילו שיש לו את אותו הדבר, הוא ירצה דווקא את זה שיש לשני. ואם לשני לא יהיה בכלל, הכי טוב.
הטבע יצר את האדם בתכונה כללית של רצון לקבל הנאה לעצמו, והקנאה היא אחד מיסודותיו הבולטים. הטבע לא יאפשר לנו להיפטר מאף תכונה שטבע בנו, כי בשימוש הנכון כל התכונות מיועדות להפוך את היוצרות כך שמאותו רצון לקבל תצמח שאיפה חדשה, רצון לתת. לכן צריך לשמור טוב שהקנאה לא תיעלם, לא תיטשטש, ורק ללמוד איך לעבוד איתה.
הטבע עצמו הוא מערכת עליונה שמחזיקה את כל חלקיה בקשר של נתינה הדדית, או "השפעה" כמו שהיא נקראת בכתבי מקובלים. כל חלקיה - הדומם, הצומח והחי - גם הם קרוצים מאותו חומר של רצון לקבל לעצמו, אלא שבצורה אינסטינקטיבית הם מאזנים אותו בנתינה. הם לוקחים לעצמם את מה שהגוף חייב לקיום חייו ומוסרים את השאר הלאה. כך נשמר קשר של הדדיות במערכת שמתקיימת בתנועת מעגל מושלמת נצחית.
היוצא מן הכלל הוא האדם. אצלנו כוח הנתינה נמצא רדום וללא שימוש, בכוונה שנעורר ונביא את עצמנו בצורה עצמאית ומתוך בחירה חופשית לפעול בהשפעה. תחילה בינינו ואחר כך עם שאר חלקי הטבע. אז נהפוך לחלק הגבוה והמשפיע ביותר במערכת, החלק הרוחני בה.
זו התכונה שגילה אברהם אבינו בבבל ורשם לראשונה את השיטה איך להגיע אליה. אותה שיטה עברה כחוט שזור בין התקופות כאשר כל מקובל בזמנו התאים אותה לדורו, הכין אותה לשימוש לכל אדם שהתעורר בו הרצון לממש אותה, בחברה שנמצאת איתו באותה שאיפה.
כך למשל כתב המקובל יהודה אשלג במאה הקודמת: "אם הוא, אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא, מכוח תכונתו עצמו, אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים" (" ספר שמעתי").
האדם יכול להסתכל על חבריו, לראות כמה הם מתקדמים לרכוש את תכונת הנתינה וההשפעה, לעורר את כוח החיבור והאחדות, כמה הם מבינים בעמקות אותה נתינה, רגישים אליה, איך הם כבר מאוחדים ומתקרבים זה לזה כל יום יותר, ואז הקנאה תפעל באדם כמו מנוף אדיר, תרים אותו להתפתח ולהיות כמותם בכל מחיר.
צריך רק להיות כל הזמן בבדיקה, שהקנאה היא לא שלילית אלא חיובית. שהיא לא שואפת שהאחרים ירדו מרמתם, אלא שהיא תעלה את האדם לרמה עליונה. אדם שמשתמש כך בקנאה, נעשה רגיש מאוד, חזק ויציב, רוכב על טבעו ושולט בו. על כך בעצם מדברים מקובלים כשהם כותבים "חינוך": סביבה תומכת המאפשרת לאדם לגדל את עצמו, לתעל ולכוון את עצמו להשפעה ולאחדות, בשימוש מלא בכל הנתונים הטבעיים שקיבל. th-cam.com/video/Mi5VczjQEbw/w-d-xo.html
בנאלי, דברים ידועים לכולם, אין חדש, סתם ברברת.
חכמה עילאית ברכבת תחתית
בינואר 2007 עמד כַּנָּר רחוב בכובע בייסבול לראשו בתחנת הרכבת התחתית הסואנת של וושינגטון וניגן במשך קרוב לשעה יצירות מופת של יוהאן סבסטיאן באך. בפרק הזמן הזה חלפו על פניו מעל אלף אנשים ורובם לא שמו לב אליו בכלל. עשרים ושבעה מהם זרקו לו מטבע והמשיכו בדרכם, שבעה נעצרו להקשיב לרגע לנגינה ורק אחד בלבד זיהה אותו.
המנגן היה ג'ושוע בל, אחד הכנרים המפורסמים בעולם, מוזיקאי מחונן ומבוקש שממלא אולמות גדולים בקהל המשתוקק לשומעו הרוכש כרטיסים זמן רב מראש. בל נענה לניסוי חברתי שהציע עיתונאי מעיתון "וושינגטון פוסט": לבדוק האם הציבור יבחין באיכותו הנדירה של "נגן הרחוב".
אני לא חושב שהמסקנות מהמחקר יכולות להיות כפשוטן. לרוב הקהל יודע להבחין בנגינה משובחת אם היא נשמעת בתנאים מתאימים. הרי אנחנו יודעים מהי הרכבת התחתית. אף אחד לא נכנס אליה באותו האופן שבו הוא נכנס לאולם קונצרטים כשהוא מוכן ומכוון לשמוע מוזיקה שמימית. אנשים עוברים בתחנה בדרכם מנקודה א' לב', הם ממהרים, הם טרודים, הם שקועים במטלות שעליהם לבצע, ככה שגם אם נשמעת באוזניהם הרמוניה מושלמת, הם לא פנויים לשמוע אותה, לא יכולים לתת לה להלום בהם, להשתלט על החושים ולרומם אותם לעולמות אחרים.
אותו הדבר אפשר להגיד על שאר האומנויות והחכמות הקיימות בעולם: כדי לקלוט אותן דרושים תנאים פנימיים מיוחדים וסביבה שמגיעה מוכנה לזה. כך גם לגבי חכמת הקבלה: היא עומדת בטבורו של עולם אלפיים שנה, הרבה לפני שהתפרסמו בו שאר הדתות, האמונות והזרמים השונים. אך מעטים אלה שנעצרו להקשיב מה יש לה להציע.
חכמת הקבלה נגישה לכולם כמו אותה מנגינה בתחנה התחתית. כל אחד יכול לעצור, לאפשר לה לשטוף את המחשבה, לרומם את הלב, עד שיחוש מי הוא באמת ומהו העולם הזה, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. ובכל זאת מעטים הם העוצרים, מזהים אותה כחכמת האמת, זו שיש בה תשובה לכל שאלה שניקרה אי-פעם בראשו של אדם מיום שבא לעולם.
כמו ברכבת התחתית, הבעיה היא לא בפשטות שבה החכמה מציגה את הידע האצור בה, אלא בכך שלאנשים אין את התנאים המתאימים כדי לעצור ולהתרשם ממנה. ראשם של העוברים ושבים בעולמנו טרוד בשאלות כמו: מה לאכול בצוהריים? מה יהיה עם הילדים? מאיפה לקחת כסף לחופשה הבאה? מה יהיה עם הגשם או החמסין, מה יהיה עם העולם? והארץ שלנו הקטנה והמסכנה, מה יהיה איתה?
לכן עם כל ההשתדלות לפרסם את חכמת הקבלה ולמרות השייכות הישירה שלה לעם ישראל והתשובות המדויקות שהיא נותנת לשאלת קיומנו כאן, אני לא חושב שהרבה אנשים יצליחו להקשיב למה שיש לה להגיד, עד שהכוח העליון יתערב ויכניס בינינו תנאים התחלתיים, נתונים בסיסיים שיפקחו את עינינו ויפתחו את אוזנינו לעכל את מה שיש לה למסור.
אנו נמשיך לפרסם את חכמת הקבלה ככל שנוכל, ונחכה בסבלנות לרגע שבו יבשיל הזמן ויתפתחו התנאים בהם עם ישראל יזהה את האוצר שיש בידיו, יתקרב לחכמה ויתעמק בה. ואז יגיע הרגע שבו עם ישראל יסחוף את כל העולם אחריו להאזין עימו למסר העמוק שיש לה למסור לעולם.
מעולה
נהדר
אף אחד לא נשאר אדיש לחיוך, זה לא נכון.
ממש לא הכל תלוי בחוויות שלנו בחיים
אני בד''כ לא מגיבה אך כאן הרגשתי שאני מוכרחה להביע עמדה.. אז חבריי, במקום להטמיע את העמדה שלא נסתמך על רושם ראשוני שכן ברובו מטעה ונפתח את הmind כלפיי בני האדם אז ''מצרים'' את החשיבה שלנו , מעצימים ביקורתיות מיותרת ואך כדי שיהיה מקצוע חדש בשוק העבודה: ''מהנדסת תדמית"