פרק 115 - אמריקה: קץ ההיסטוריה
ฝัง
- เผยแพร่เมื่อ 5 ก.พ. 2025
- בסוף המאה ה-20 נדמה היה שהמאבק הוכרע; שהדמוקרטיה הליברלית הביסה בנוקאאוט את כל האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות שקדמו לה. אז מדוע נדמה שאנחנו חוזים בשירת הברבור שלה?
בפרק האחרון בעונת ״אמריקה״ נתבונן בקשר העמוק שבין עידן הבדידות לבין עידן הקיטוב, נעמיק בצדדים האפלים של האינדיווידואליזם, ונשאל האם הפתרון למשבר הפוליטי העולמי מסתתר במעבדה קטנה במזרח התיכון.
10:33 אפשר לראות את זה כדבר עצוב אבל לא בהכרח. החברה המערבית נהייתה פחות קולקטיביסטית. זה אומר שאנשים נתונים לפחות לחץ חברתי, זה אומר שהם יותר חופשיים לפעול בהתאם לצרכים האמיתיים שלהם. בעבר אדם היה מוותר על מידה רבה יותר של צרכיו האישיים כדי להתאים ולהשתייך, היום בני אדם מביניםם שחשוב יותר להיות בטוב עם עצמך מאשר עם הקבוצה. זה אומר פחות חברים אבל כשיש חברות יש בה פחות מחירים של ויתור על עצמי אז היא חברות אמיתית ותומכת יותר. אז באופן אישי אני מזהה את ההתפתחות הזו לא כעצובה אלא כמאוד משמחת - בעבר היו יותר חברים אבל נאלצנו לוותר על עצמנו באותה מידה, היום יש פחות חברים ואנחנו יכולים לשמור על עצמיותנו באותה מידה...
10:47 חשוב לציין את ההבדל בין "בדידות" ל"לבדיות". אדם שהוא לבד לא בהכרח בודד. אני אטען שהמילה בדידות לא מתארת יחסים בין אדם לאנשים אחרים אלא בין אדם לעצמו. אדם בודד הוא באיזשהו אופן אדם שנמצא ביחסים לא טובים עם עצמו, אדם שלא מקבל את החולשות או את הכאב של עצמו ונמנע ממגע עמם. דמיינו לרגע איזה יוגי הודי שמסתובב לבד. הוא קם בבוקר הוא מתרגל, הוא מתפלל, הוא מחובר לעצמו, לסביבתו, לאלוהיו אולי. זה לא תיאור של אדם בודד למרות שהוא עשוי להיות במרחק רב מבני אדם אחרים.
1:37 לפחות אחד הדברים שפוגעים בדמוקרטיות במערב זה שלא הבינו שליברליזם, זכויות האזרחים, עומד מעל העקרון הדמוקרטי של הבחירות. זה כנראה אחד השיעורים שהאנושות תלמד אחרי שכל זה יעבור. תצוף ההכרה שמתן כוח לרוב, שה"דמוקרטיה" כביכול חייבת להיות מוגבלת. זה כמובן מעלה את הדיון לגבי מעמד בית הדין העליון ואני חושב שהפתרון שם הוא שלבית הדין צריך להיות מעמד עליון לממשלה אבל רק כגורם בולם ולא כגורם קובע.