ברוריה קרני הדס - "בדרך הביתה" - "קולות מהעוטף"

"לקח לי זמן להבין את גודל האירוע, הבן שלי התכתב עם חבר מחולית שכתב לו "ההורים מתו, אני צריך עזרה".
30 מטר בלבד, זה מה שמפריד בין קיבוץ "כרם שלום" לרצועת עזה.
ברוריה קרני הדס שחיפשה מקום שקט, משמעותי שאפשר להפריח בו את השממה, הגיעה לשם לפני 20 שנה יחד עם בן זוגה שחלום חייו היה להיות חקלאי. היא עבדה בהייטק ובמהלך השנים התפתחה בנושא הצילום.
הקיבוץ עבר גילגולים רבים והוקם מחדש בשנת 2001, כיום הוא מונה 230 נפש וכבר 6 שנים שהאוכלוסייה מעורבת - כשליש דתיים והשאר חילוניים.
כאשר הגיעו לקיבוץ, ג'יי בן זוגה השתלב בעבודת החקלאות ומאוחר יותר עבר לתפקיד הרבש"צ במשך כ 5 שנים. בשנת 2010 הוא נפגע מרסיסים של פצמ"ר וכתוצאה מהפציעה במהלך השנים התפתחו אצלו סיבוכים נוספים, פוסט טראומה ודיכאון ולפני שנתיים הוא נפטר מדום לב.
מספר חודשים לפני השבת הארורה, נפגע ביתה מפצמ"רים והיא החלה תהליך ארוך של שיקום ושיפוץ הבית. ב 6.10 סיימה את השיפוץ ולאחר שניקתה והבריקה את הבית שלחה לחבר הודעה "עכשיו אני שוב אוהבת את הבית שלי".
למחרת בבוקר כבר היתה בממ"ד עם 4 ילדים ו 3 כלבים במשך שעות ארוכות!
"אחרי שנגמר האירוע מצאו כמה מאות מחבלים הרוגים מסביב לקיבוץ ועוד כמה עשרות בתוכו, זה היה ממש מחבל לכל תושב", היא מספרת.
מאז השבעה באוקטובר שהו חברי כרם שלום 5 חודשים במלון באילת יחד עם קהילת ניר עוז ואחר כך עברו ל"אשלים". "באילת ביקשתי לעשות תפקיד בקהילה כי הרגשתי שאם לא אהיה בעשיה אשתגע". היא צללה הרבה יחד עם ביתה הצעירה ומצאה הרבה מרגוע מתחת למים. כיום ברוריה מתמודדת עם אובדן של חברים, עם מצב מאוד לא פשוט של בתה הגדולה שחווה פוסט טראומה, עם ניסיון לחזור לעבודה סדירה ואת כל זאת היא עושה כאם חד הורית.
בשיחה שלנו עלו נושאים לא פשוטים כמו - האם היא מרגישה אשמה על כך שבחרה לגדל את ילדיה שם? מה אומרים החברים הדתיים על מה שקרה? ועל הרצון העז שלה כבר לשוב הביתה.
למרות כל אלו ברוריה היא אישה חזקה ואמיצה שמקרינה המון אופטימיות וחוסן. במהלך כל השיחה שלנו היא לא הפסיקה לשבח את הקהילה, את המקום ואת הרצון לשוב לביתה כמה שיותר מהר: "יש משהו ממגנט בכרם שלום", היא משתפת, "כרם שלום, אולי חוץ משלושת הילדים שלי, זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי, אני לא מוכנה שהפחד ינהל אותי והוא זה שיגרום לי לקבל החלטות ואני מרגישה ששום תהליך החלמה לא יכול באמת לקרות עד שלא נהיה במקום שלנו".