תמיד חשדתי שאני בור, וסדרות ההרצאות שלך בו זמנית מאששות את החשד וגם נותנות מזור נפלא !! תודה עצומה ! הידעה והיכולת שלך להסביר באופן מעמיק תוך פרספקטיבה תרבותית והסטורית וכל זאת בצורה כל כך נגישה, פשוט מופלא !
אני שומע את ההגדרה של ניטשה לאדם כפי שאתה מביא אותה ומיד עולה לי במחשבה תורת האידאות של אפלטון. האדם העל של ניטשה הוא כמו, רעיונית, האידאה של אפלטון כשהיא מושלכת על האדם. אם כך, מהו החידוש של ניטשה?
על פי ניטשה כפי שאתה מתאר, האדם העליון לא זקוק למוסר כדי לחיות את חייו, הוא לא זקוק/חייב להזיק/לנצל/להרע לאחר כדי להיטיב עם עצמו, זהו אדם דמיוני ולא בר קיימה מעצם היותו אדם. לחיות השדה אין מוסר, ואליהם אתה(ניטשה)שואף שהאדם ידמה. אבל מה לעשות שהאדם ניחן ביכולת לחלום ולדמיין, מה שמבדיל אותו מחיות השדה, ומה שנראה בעיני האחד בסדר, אצל האחר זה מתפרש כקטסטרופה. מה שנראה בעיני האחד אי ניצול , יתפרש אצל האחר כניצול מחפיר, מה שמביא את עניין אי צורך במוסר, לא רלוונטי. כאמור המוח האנושי בעל יכולת לדמיין שהיא יכולת יחידה במינה בעולמנו. למעשה העולם מאוד פשוט ביסודו, היכולת לדמיין ולחלום הם אלה שהופכים את עולמו של האדם האדם למורכב. אשר על כן יצר לעצמו האדם ''משטרה'' בצורת מוסר שכמובן משתנה מאזור לאזור על פני כדור הארץ.
אם המוסר של כל בני האדם ע"פ ניטשה אמור להיות זהה, הוא למעשה מבטל את האני הייחודי, ובכך, מבלי להתייחס לכך, הוא מאמץ רעיונות של תרבות המזרח בדבר מודעות משותפת שיונקת ממקור אחד. אחרת איך יסביר שאני של אנשים שונים יאמץ לעצמו את אותו מוסר עליון?
לחצוב את הטוב ישנו סיפור עממי על שני חברים שרבו על חוף הים, והאחד נתן לשני סטירה. הלך החבר הסטור וכתב על החול, "היום החבר הכי טוב שלי סטר לי". רצה הגורל והחבר שקיבל סטירה התחיל לטבוע. החבר המכה רץ לים והציל אותו. לקח הטובע כלי חד וחצב באבן את המילים, "היום החבר הכי טוב שלי הציל אותי". שאל החבר, למה כשהעלבתי אותך כתבת בחול וכשהצלתי אותך חרטת באבן? ענה לו החבר, כשמישהו מעליב אותנו מוטב לכתוב על החול כדי שהרוחות ימחקו את המילים, אבל כשעושים לנו משהו טוב עלינו לחצוב עמוק באבן, ששום רוח לא תוכל למחוק. בדרך כלל אנחנו מתייחסים להיפך לדברים. אם מעליבים אותנו אנחנו זוכרים את העלבון לפעמים אפילו לכל החיים, ואם עושים לנו משהו טוב הוא נשכח מאיתנו אחרי זמן מה. אלא שמי שרוצה להתעלות מעל עצמו, מעל האגו ששולט בו וגורם לו להקטין את הטוב ולהגדיל את הרע, צריך להתאמץ להתרשם מכל אותם דברים קטנים, שפלים, מעליבים, כמו מרישום זמני מחיק בחול. ואילו את המעשים הטובים שעושים עימו, לחרוט היטב בליבו, כי הם הדרך להתעלות לנצחיות, לשלמות. לחרוט על הלב אומר שאדם מנסה להתפעל, להתרשם ממעשים מיוחדים של הזולת כך שייצרבו בו, כמו באבן שנחצבת בידי אזמל. בצורה כזאת יאיר בתוכו לב שבנוי ומורכב ממעשים טובים של אנשים אחרים.
תמיד חשדתי שאני בור, וסדרות ההרצאות שלך בו זמנית מאששות את החשד וגם נותנות מזור נפלא !! תודה עצומה ! הידעה והיכולת שלך להסביר באופן מעמיק תוך פרספקטיבה תרבותית והסטורית וכל זאת בצורה כל כך נגישה, פשוט מופלא !
תודה רבה על המשך ההרצאות. ברכות.
מרצה נכבד ומעניין, לאות הנאתי הצרופה בהאזנתי לך קיבלת ממני לייק בדרגת המשמעות הגבוהה ביותר! 😀
נהדר
אני שומע את ההגדרה של ניטשה לאדם כפי שאתה מביא אותה ומיד עולה לי במחשבה תורת האידאות של אפלטון. האדם העל של ניטשה הוא כמו, רעיונית, האידאה של אפלטון כשהיא מושלכת על האדם. אם כך, מהו החידוש של ניטשה?
הרצאה מרתקת, אנא אפשרו לנו להתענג על המשך ההרצאות על ניטשה
1. ניטשה רוצה שיוקם מוסר שנהיה מודעים לו כמו שאנו מודעים לפרקטיקה של החוק כיום בתרבותנו, ולא "בערך" פחות או יותר?
2. מהו ה"טוב" הניטשיאני? ומה הרע?
על פי ניטשה כפי שאתה מתאר, האדם העליון לא זקוק למוסר כדי לחיות את חייו, הוא לא זקוק/חייב להזיק/לנצל/להרע לאחר כדי להיטיב עם עצמו, זהו אדם דמיוני ולא בר קיימה מעצם היותו אדם. לחיות השדה אין מוסר,
ואליהם אתה(ניטשה)שואף שהאדם ידמה. אבל מה לעשות שהאדם ניחן ביכולת לחלום ולדמיין, מה שמבדיל אותו מחיות השדה, ומה שנראה בעיני האחד בסדר, אצל האחר זה מתפרש כקטסטרופה.
מה שנראה בעיני האחד אי ניצול , יתפרש אצל האחר כניצול מחפיר, מה שמביא את עניין אי צורך במוסר, לא רלוונטי. כאמור המוח האנושי בעל יכולת לדמיין שהיא יכולת יחידה במינה בעולמנו. למעשה העולם מאוד פשוט
ביסודו, היכולת לדמיין ולחלום הם אלה שהופכים את עולמו של האדם האדם למורכב. אשר על כן יצר לעצמו האדם ''משטרה'' בצורת מוסר שכמובן משתנה מאזור לאזור על פני כדור הארץ.
אם המוסר של כל בני האדם ע"פ ניטשה אמור להיות זהה, הוא למעשה מבטל את האני הייחודי, ובכך, מבלי להתייחס לכך, הוא מאמץ רעיונות של תרבות המזרח בדבר מודעות משותפת שיונקת ממקור אחד. אחרת איך יסביר שאני של אנשים שונים יאמץ לעצמו את אותו מוסר עליון?
מגיע לי לפי מה שאני מסוגל לכבוש מתורגם היום למצב של Win-win situation
לחצוב את הטוב
ישנו סיפור עממי על שני חברים שרבו על חוף הים, והאחד נתן לשני סטירה. הלך החבר הסטור וכתב על החול, "היום החבר הכי טוב שלי סטר לי". רצה הגורל והחבר שקיבל סטירה התחיל לטבוע. החבר המכה רץ לים והציל אותו. לקח הטובע כלי חד וחצב באבן את המילים, "היום החבר הכי טוב שלי הציל אותי".
שאל החבר, למה כשהעלבתי אותך כתבת בחול וכשהצלתי אותך חרטת באבן? ענה לו החבר, כשמישהו מעליב אותנו מוטב לכתוב על החול כדי שהרוחות ימחקו את המילים, אבל כשעושים לנו משהו טוב עלינו לחצוב עמוק באבן, ששום רוח לא תוכל למחוק.
בדרך כלל אנחנו מתייחסים להיפך לדברים. אם מעליבים אותנו אנחנו זוכרים את העלבון לפעמים אפילו לכל החיים, ואם עושים לנו משהו טוב הוא נשכח מאיתנו אחרי זמן מה. אלא שמי שרוצה להתעלות מעל עצמו, מעל האגו ששולט בו וגורם לו להקטין את הטוב ולהגדיל את הרע, צריך להתאמץ להתרשם מכל אותם דברים קטנים, שפלים, מעליבים, כמו מרישום זמני מחיק בחול. ואילו את המעשים הטובים שעושים עימו, לחרוט היטב בליבו, כי הם הדרך להתעלות לנצחיות, לשלמות.
לחרוט על הלב אומר שאדם מנסה להתפעל, להתרשם ממעשים מיוחדים של הזולת כך שייצרבו בו, כמו באבן שנחצבת בידי אזמל. בצורה כזאת יאיר בתוכו לב שבנוי ומורכב ממעשים טובים של אנשים אחרים.