שרה פוקין תושבת כפר ורדים מספרת סיפור של השרדות, גבורה ועליה לארץ.

בשם בני משפחתינו, אני אלמנתו והצאצאים שלנו, בננו ארי ז"ל, גאולה ז"ל ויבדלו לחיים ארוכים וטובים רינה נוימן והנכדים: טל, נועם ושי, רוצים לזכור ולהזכיר לדורות הבאים, את דרך הייסורים בכל מדורי הגיהנום שעבר יצחק בתקופה הנוראה ההיא.
יצחק נולד ב 17.8.30 למשפחה יהודית בורגנית, אמידה בריגה, משפחה שבבעלותה כמה מבנים בעיר ובית מגורים באזור יוקרתי. אביו זיסקינד - אלכסנדר, מהנדס כימיה שלמד בסנט-פטרסבורג ובעלים של מפעל לעיבוד עורות ומוצרי עור. אמו, רוזה -רחל (לבית סלובין) שניהלה את חיי המשפחה בסיוע של צוות משק הבית.
בגיל הרך הוא זכה לטיפול וחינוך מעולה מידי אמו, מחנכות ומטפלות בבית, שכללו שיעורי נגינה, כמובן שבבית היה פסנתר כנף, ושנה אחת למד בבית הספר העיברי שבעיר. כבר מגיל צעיר הוא שלט בארבע שפות יידיש, רוסית, גרמנית ולטבית.
בקיץ 1941, עם גירוש כל היהודים מבתיהם לגטו ריגה, כשיצחק עוד לא בן 11, משפחת פוקין, אבא, אמא, יצחק והילדה אחותו הצעירה (בת 6), הועברו לגטו.
עוד לפני האקציות הגדולות של השמדת היהודים שנוהלו על ידי הנאצים, יצחק היה עד לפגיעות, התעללויות ורצח של יהודים באופן אקראי ברחובות הגטו על ידי כנופיות ובריונים לטביים.
באקציה הגדולה הראשונה, בסוף נובמבר 1941, משפחת פוקין הייתה בקרב אלפי היהודים שהובלו לרצח ביער רומבולה. בדרך נס, הצליחה המשפחה להמלט ולהסתתר באחד הבתים בגטו, יצחק זכר את הרחובות הקפואים בגטו אשר היו אדומים מדם.
בגיל 11 יצחק קיבל תפקיד להשגיח על הילדים הקטנים שהוריהם הועבדו בכפייה ימים שלמים וגם על הילדים שהוריהם לא חזרו מעולם.
בגיל 12 הוא נכנס למעגל העבודה, זה היה הסיכוי היחידי להישאר בחיים, בני המשפחה הצליחו לארגן לו רישום בתעודות שהוא בן 14 מאחר וכל הילדים עד גיל זה, נדונו להשמדה. הוא עבד כעוזר בבית מלאכה לעיבוד עורות ומאוחר יותר כטכנאי מכונות תפירה בבית מלאכה לתפירה ותיקון של בגדים לצבא הגרמני הוורמאכט.
יצחק כמו שאר היהודים בגטו ולאחר מכן במחנות העבודה, סבלו מעינויים רבים, רעב מתמיד, מחלות, מתקפות כינים, התעללויות והשפלות, אחת מדרכי העינויים היתה מסדרי עמידה שהתקיימו מוקדם מאוד בבוקר לפני העבודה ובמשך שעות רבות אחרי העבודה. אלו התקיימו בכל מזג אוויר, בחום הקיץ, בגשם ובקור המקפיא של החורף.
במסדר בוקר ב 3 באוגוסט 1944, נקרא שמו של זיסקינד, אבא של יצחק, לצאת משורות קבוצת העבודה ולעבור לקבוצת "האנשים הלא פרודוקטיביים" שנועדו להשמדה. אביו נתן ליצחק את מנת הלחם היומית שלו וכך הם נפרדו. מרחוק יצחק ראה איך באזור הנשים, הוכנסו אמו רוזה ואחותו הילדה בת 9 "למכונית חיסול" (המתה בגז הנפלט ממכונית).
עם נסיגת הגרמנים משטחי לטביה, הועברו האסירים למערב אירופה. כך יצחק הגיע למחנה הריכוז שטוטהוף. שם אולץ לצעוד בכמה צעדות מוות, בלי לבוש מתאים, בלי אוכל ואכילת חופני שלג במקום מים.
בלילה של צעדת המוות האחרונה, הם הוכנסו לאסם ענק ויצחק בעילפון ואפיסת כוחות נפל על האדמה. למחרת בבוקר, נפתח השער הגדול של האסם ובפתחו עמד טנק סובייטי. כך ב 9 במרץ 1945 הגיע השחרור. יצחק שהיה תשוש לגמרי, בלי יכולת ללכת, הובל בשמיכה כל ידי ארבע אסירות צעירות משוחררות לבית חולים של הצבא הסובייטי. הוא היה כבן 14 וחצי, במשקל 35 ק"ג בלבד.
אחרי טיפול ממושך ובו בין היתר נכרתו לו 3 אצבעות ברגל אשר קפאה מקור, יצחק חזר לריגה. מכל משפחת פוקין הענפה כתוצאה מזוועות הנאצים, רק יצחק נשאר בחיים.
יצחק הצליח לגדול ולשקם את עצמו. הוא עבד ולמד ונעשה מהנדס חשמל.