לגבי נושא הבחירה, בסוף הכתבה האם אומרת: "תגידי לו"........ואני שואלת את עצמי מה נשאר עוד לילדים האלה כבחירה אישית שלהם ממש. מקסים ומבורכת כל הפעילות המעשירה, אך כל דבר קיצוני מידיי לא בריא.
צריך תמונת מצב של הילדים האלה בזמן הקורונה. אני תוהה מה עובר עליהם עכשיו. ילדים שהיו כל כך רגילים להיות מועסקים ועסוקים ותחת עין בוחנת באופן תמידי. אני תוהה אם הסגר גרם להם לדיכאון כי ילדים כאלה לא לומדים להעסיק את עצמם לבד ולא יודעים "להיות לבד" . או שבעצם הסגר היה מבורך ופתאום הם גילו את המשפחה שלהם מחדש , את החברים שלהם מחדש. מעניין.
אני מרחמת עליהם, גם אני באה ממשפחה כזאת והם גודלים בתוך מטרה לרצות את ההורים שלהם וברגע שהם יפסיקו עם כל החוגים האלה הם לא ידעו מה הם באמת אוהבים ורוצים לעשות וזה יכול לגרום לבעיות נפשיות (כי הם רגילים שכל החיים שלהם בשליטה מוחלטת) אצלי זה היה הפרעות אכילה. ההורים חושבים שזה לטובתם ואני באמת מאמינה להם שהם רק רוצים שיהיה להם טוב אבל זה הורס את הנפש שלהם
לפני הרבה שנים קראתי ששיטת החיתול (הלבשת תינוקות בחיתולים) ברוסיה כוללת עטיפת הידיים - כך שהתינוקות נראים כמו מומיות - רק הראש בחוץ. בהחלט אפשר לשער שהאנשים הגדלים שם "רגילים" לחיות בדיקטטורה - המונעת מהם חופש: מושג בלתי מוכר להם, מיָנְקוּת
אני לא רוסי אבל אני תומך במה שהאמא אומרת, צריך לחשוף את הילדים לחוגים שונים ומגוונים ומתי שהם יהיו בוגרים הם יחליטו מה מתאים להם לחיים ומה לא מתאים אבל לפחות ניסו (כמו מישל מהסייף), לא בכוח אבל לפעול במוח ולא לעודד עצלנות. כשיהיו לי ילדים, אני מקווה להגיע לרמת השקעה הזאת.
נראה לי שמה שהכתבה מנסה להעביר זה שכל הפעילויות האלה, זה לא שהילד בחר את זה, והכמות פשוט מציפה אותם, ואם זה רק חוג אחד, צריך לשים לב, שזה לא יהיה מרכז חייו או חייה
סמכות הורית, הדור הבא עד לפני מספר דורות הכול היה ברור, אבא אמר משהו, אימא אמרה את דברה, וזהו, נגמר הסיפור. מתישהו החלה להתפוגג המסגרת היציבה, וכתוצאה מכך גדל היום דור שמתקשה לקחת החלטות, עם דימוי עצמי נמוך, בלי ביטחון, ועוד הרבה בעיות. מה יוכל להחזיר את הסמכות להורים, לאפשר להם לסייע לילדים להתפתח טוב? ראשית כדאי להפנים שהעולם השתנה. מה שיהיה, הוא לא מה שהיה. לאורך ההיסטוריה קצב השינויים בין דורות היה איטי למדי, העולם שבו חיו ההורים היה די דומה לעולם שאליו נכנסו הילדים. לכן הורים היו יכולים לכוון את ילדיהם, להכין אותם לחיים, ומכאן נבעה סמכותם. בשנים האחרונות קצב השינויים מסחרר. כדור הארץ הפך לכפר גלובלי, טכנולוגיות מתקדמות שינו הרגלי חיים, התרבות נעשתה בינלאומית, אנשים עוברים בין מדינות כמו בין ערים. במציאות דינמית כזו, ההורים נראים לילדים כמו דינוזאורים. לא עומדים בקצב, לא מסתגלים לשינויים. 'העתיקים האלה אלה יגידו לי מה לעשות בחיים? מה הם בכלל מבינים?!'. במצב כזה אין מה לחלום על סמכות הורית, וכל ניסיון להשיג אותה בכוח יסתיים במפח נפש. מה שכן כדאי לעשות הוא לשאול את עצמנו מה נוכל לספק לילדים, כדי שירגישו תועלת מאיתנו בתנאים המשתנים. בסופו של דבר נגלה שיש דבר אחד שחסר היום לכולם, לילדים, לצעירים ולמבוגרים. גישה אינטגרלית לחיים. במה מדובר? העולם נעשה אינטגרלי, מקושר, מחובר, אבל אנחנו כבני אדם עדיין תקועים עם תוכנת הפעלה ישנה. אישית. פרטית. אגואיסטית. אם נשדרג לתוכנת הפעלה אינטגרלית, כלומר נרכוש גישה חדשה לעצמנו, לזולת ולסביבה, הרי שאז נזכה להצלחות מרמה אחרת לגמרי וגם יהיה לנו מה למסור לדור הבא. הם ירגישו שאנחנו יודעים לקרוא את מפת העולם המקושר, וכפועל יוצא יבואו הכבוד, ההקשבה והסמכות ההורית. השיטה האינטגרלית מלמדת לעשות זאת, ואם נלמד אותה בעצמנו נוכל אחר כך גם להביא אותה הביתה, אל הילדים. בגדול, שיטה זו מסבירה שהכוחות האבולוציוניים מקדמים אותנו לקראת חיבור משלים והרמוניה בין כולם לכולם. כמו שכל הטבע מאוחד, הדומם, הצומח והחי מקושרים למערכת אינטגרלית אחת, כמו איברים בגוף האדם, כך צריכים ללמוד לתפקד גם אנחנו, כל בני האדם. ככל שנקדים לתפוס שזו מגמת ההתפתחות, כך נוכל לגלוש על הגל במקום להתרסק תחתיו. גישה אינטגרלית לחיים משמעה לבנות בכל מקום שבו אנחנו נמצאים יחסים של ידידות, התחשבות, השלמה, הדדיות, חיבורים טובים. לארגן סביבה שבה כולם ירגישו שווים, חשובים, רצויים, אהובים, בטוחים. מי שיפתח יכולת לחשוב ולפעול בגישה כזו, יזכה מכאן ואילך למקסימום רווחים ומינימום הפסדים. איך נביא את הגישה האינטגרלית הביתה? לא על ידי הטפות מוסר, גם לא על ידי נאומים מייגעים. מה כן? דוגמאות טובות, סדנאות חיבור משפחתיות שבהן נברר כל מיני דברים, וכן תרגילי קשר מיוחדים נושאי פרסים. מטרת התהליך היא שכל אחד יפתח הסתכלות אינטגרלית על עצמו, על היחס שלו לאחרים, על כל דבר ועניין. מה שנרכוש במעבדה הביתית הזו, יסייע לנו להצליח בכל מקום בחיים. לצורך המחשה, נניח שנקלענו במשפחה לאיזה מצב עצבים כללי. התחושה היא שאף פעם לא נוכל להגיע לעמק השווה, לאיזשהו חיבור חיובי. אנחנו כהורים נבקש שכל אחד ירשום לעצמו כמה דברים שמהם הוא לא מרוצה, ואז נעשה סבב של הצגת טענות. בשלב הבא, כמו בחוג תיאטרון, נשחק מצב אחר לחלוטין. ניתן ידיים זה לזה, ונתחיל לדבר בשבחם של בני המשפחה. כל אחד בתורו יחמיא לאחרים, יספר על משהו טוב שהם עשו עבורו ועד כמה הוא מודה להם על כך. זה לא קל, ודאי, אבל אנחנו נתאמץ. אחר כך ננסה לבקר את עצמנו, להבין מהדברים שהעלנו בסבב הראשון ובסבב השני, מתי אנחנו מרגישים שלא בנוח ומתי כיף לנו ונעים. תובנות שיכולות לעלות הן למשל שאנחנו אוהבים שמשרתים אותנו, ולא אוהבים שמגבילים אותנו. כזה הוא טבעו האגואיסטי של האדם, וחשוב להכיר בזה. מכאן אפשר להתקדם לסדנה נוספת שבה נצייר לעצמנו את דמות האדם האינטגרלי, אדם שרוצה שכולם סביבו ירגישו בנוח. כמה טוב היה אילו היינו מוקפים בכאלה אנשים? אז אולי נסכם על תרגיל משפחתי לשבוע ימים: ננסה כולנו להיות כאלה, נוחים לאחרים, לדאוג לזה שכולם סביבנו ירגישו נעים. נסכם על פרס גדול שנקבל אם נצליח בתרגיל, משהו שאנחנו מאוד אוהבים. במשך השבוע נחזק זה את זה, ניתן דוגמה טובה של מאמץ להתעלות מעל הדחפים האגואיסטיים, ובאופן מלאכותי ממש נשתדל להתייחס יפה, לוותר, להתחשב באחרים. בתום השבוע נקבל את הפרס המיוחל, וגם ננסה לברר איך הרגשנו במשך השבוע ביחס למצב העצבים הקודם. מתרגיל לתרגיל נגלה שאפשר לחיות באווירה טובה, בחיבור, בהשלמה, ושזה הרבה יותר שווה מאשר מאבקים אינסופיים. אגב, אפשר לצרף לזה גם תחרות חיובית, שבה למשל נרשום כל פעם שנקבל דוגמה טובה ממישהו, והמנצח יהיה זה שבסיכומה של תקופה נתן הכי הרבה דוגמאות טובות לבני המשפחה. כך, בצורה הדרגתית, נבנה משפחה בעלת גישה אינטגרלית. ילד שיגדל בבית כזה, יבין את טבע האדם, יידע לזהות מה מניע אנשים, אל מי כדאי להתקרב וממי עדיף להתרחק, איך לבנות בכל מקום יחסים טובים. תהיה לו יכולת לנתח לעומק כל תופעה במציאות, והוא יקלוט ביתר קלות את הלימודים. התאמתו למגמת ההתפתחות הכוללת תביא אותו להצלחות ולהישגים. וכשהוא יראה שאנחנו מעניקים לו חכמת חיים, ביטחון עצמי ויכולת קבלת החלטות, אוזניו וליבו יהיו קשובים למה שאנחנו אומרים.
הלוואי ויכולתי לממן לכל ילד כמה חוגים! בטוחה שהיו נהנים. וזה נכון שהם הרבה מסתובבים בחוץ עם חברים כשאין חוגים. בסופו של דבר צריך שיהיה מהכל במידה נכונה.
עדיף אחד או שני חוגים שהילדים באמת אוהבים ולעצור בזה. גם שניים זה מספיק קשה. לגבי העניין של לנסות, גם אני הייתי בהכל; כדורגל, שחייה, ריקוד, התעמלות קרקע, כלבנות (הלוואי עליי לחזור לכלבנות! בורגטה לנצח!) ובסוף עצרתי בג׳ודו. עכשיו אני כבר שמונה שנים בג׳ודו.
ילדים אוהבים מורים? שאלה לא פשוטה. איך מורים יכולים לגרום לתלמידים לאהוב אותם יותר? ומעבר לכך, איזה חזון צריך להיות לאנשי חינוך כדי שיובילו את הדור הבא להצלחה בעולם מקושר? מנקודת המבט של מחנכים, כדי שהילדים בכיתה יאהבו אותם וירצו ללמוד מהם, עליהם להיות ישרים. בנוסף, על המורים לתת לתלמידים הרגשה שהם שומרים עליהם ודואגים לכל מחסורם, כמו אימא ואבא. אחרי שהילד מרגיש יחס אוהב ותומך, אפשר בעדינות לקשור את יחס המורה אליו להשקעתו בלימודים, לפי כמה שהוא מסוגל ודאי. בחינוך של המאה ה-21 כדאי להתקדם גם לביטול הציונים, כי הם הורסים את הילדים. ציונים מכניסים לתוך הכיתה גאווה, התנשאות, דיכוי והשפלה. במקום תחרות הורסת של ציונים נכוון את התלמידים להשקעה ביחסים טובים, בהשלמה הדדית, בתמיכה זה בזה. בהדרגה, צריך להביא כל ילד להרגשה שההצלחה שלו תלויה בחיבור טוב לאחרים. כבר היום ידוע בהרבה תחומים מקצועיים שקשה מאוד להצליח בלי להיות מחוברים. כך למשל מחקרים רציניים במדע נעשים על ידי קבוצות מדענים מרובות משתתפים. אחת הדרכים להגיע לקשר הדדי בכיתה היא באמצעות משחקי חיבור, שבהם אפשר להצליח רק מתוך שיתוף פעולה. לצורך המחשה, נתבונן בדוגמה של משחק כדורגל מחבר: כל קבוצה מקבלת הערכה לפי רמת האינטגרציה והשיתוף בין כל חבריה. אין שער, אין שוער, אין גולים, אלא המטרה היא להתמסר זה עם זה בלי שהקבוצה השנייה תחטוף לנו את הכדור. מספר שופטים יתבוננו על המשחק ויבחנו את רמת החיבור בקבוצה, עד כמה היא משתדלת להכניס את כל חבריה למשחק בשווה, להיות בהרמוניה, בעזרה הדדית. מה שיגרום לכל פרט להשתתף בכל כוחו במשחק, היא ההרגשה שהוא חלק מקבוצה שעמה יחד הוא מוכן ללכת לכל דבר. גאוות יחידה, כמו בצבא. כוח הקבוצה גדול הרבה יותר מכוח הפרט. הוא מרומם את רוחו של כל אחד, ומוביל להישגים ברמה גבוהה הרבה יותר מאלה שאפשר להשיג לבד. והנה תרגיל נוסף שאפשר לתת לכל ילד לעשות כשהוא נמצא לבדו: תאר לעצמך כמה טוב תרגיש אם תהיה לך חברה גדולה, חזקה, חכמה, שמסורה לך, שתמיד עומדת לצדך. חברה שבזכותה תצליח בכל דבר, לא תצטרך לפחד מכלום. החברה הכי טובה שאפשר לדמיין, כזו שתוכל להתגאות בה בלי סוף. במבט רחב, ככל שהעולם יהיה יותר ויותר מקושר, אנשים שיהיו מסוגלים לבנות סביבם יחסים טובים יהיו נחוצים יותר מכל. הצלחה בעולם של מחר לא תוכל להימדד בסרגל האגואיסטי הצר שאליו הורגלנו, כלומר עד כמה אני גבוה מכולם, אלא בכמה אני מסוגל לבנות יחסים טובים בין כולם. למה? כי חוק ההתפתחות שבטבע דוחף את המין האנושי להרגיש כגוף אחד, כפי שרמזה לנו מכת הקורונה. כיום אנו נדרשים להתקשר זה לזה ברמה חדשה. שניתן חשיבות לא לי או לך, להישגים הפרטיים שלי או שלך, אלא למה שנלמד לגלות בתוך עומק הקשר בינינו. מדובר בכוח מיוחד של חיבור שנקרא גם נשמה, משהו נעלה, שלם ונצחי, גבוה יותר מכל העולם הזה. וכשזוכים לחוש את כוח החיבור, מרגישים שרק בשביל זה כדאי לחיות. שיהיה לנו ולילדים בהצלחה! מן המקורות "שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא, בזה יבוא העולם על תיקונו המלא". בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם"
יש לתת לילדים גם חופש. קרו מקרים של התאבדות מלחץ של ההורים להצליח. לא שלחתי את הבת שלי ליותר מחוג אחד בו זמנית, פעם בלט, פעם פסנתר והרבה שנים טניס. אמנם לא הייתה לי יכולת כספית מי יודע מה באותם זמנים אבל בכל מקרה הייתי מתחשבת ונותנת גם להנות מהילדות
מצד אחד, אתם מצלמים כתבה על ילדה בחינוך ביתי שלומדת עם אמה, ואומרים שזה לא בסדר ושהשיטה הזו לא נכונה. עכשיו אתם באים ואומרים הינה תראו הורים שדוחפים את הילדים שלהם למלא מסגרות, זה לא בסדר. די תנו לאנשים לעשות מה שטוב להם בלי לשפוט
אני מבינה אותך, אבל זה חלק מהעניין של הסדרה הזאת, הם לוקחים את הקצה הכי קיצוני שיש, צריך איזון, כמו הנער בפרק ההוא, שכל החוגים שלו זה מרצון, הם לא אומרים "אי אפשר לתת לילדים להירשם לחוגים" וגם לא "חינוך ביתי זה לא בסדר", אלא שצריך לאזן, ולכלול את הילד בהחלטות הקריטיות האלה, כי בסדרה הזאת, מציגים הורים שעושים את מה שטוב בשבילם, לא בשביל הילדים שלהם
צריך איזון, אצלי גם, המורים מודאגים כשאני נרשמת לפעילויות, בקטע של "איך את מספיקה לישון בלילה?" ואני נרשמת בכל זאת, וכל כך מוכיחה שהם טועים, והנקודה היא שאני באמת רוצה להיות בפעילויות האלה, אצל הילדים בכתבה, רואים שההורים הם אלה שרוצים שהילדים יצליחו, הם שוכחים שהילדים הם, טוב, ילדים
סמכות הורית, הדור הבא עד לפני מספר דורות הכול היה ברור, אבא אמר משהו, אימא אמרה את דברה, וזהו, נגמר הסיפור. מתישהו החלה להתפוגג המסגרת היציבה, וכתוצאה מכך גדל היום דור שמתקשה לקחת החלטות, עם דימוי עצמי נמוך, בלי ביטחון, ועוד הרבה בעיות. מה יוכל להחזיר את הסמכות להורים, לאפשר להם לסייע לילדים להתפתח טוב? ראשית כדאי להפנים שהעולם השתנה. מה שיהיה, הוא לא מה שהיה. לאורך ההיסטוריה קצב השינויים בין דורות היה איטי למדי, העולם שבו חיו ההורים היה די דומה לעולם שאליו נכנסו הילדים. לכן הורים היו יכולים לכוון את ילדיהם, להכין אותם לחיים, ומכאן נבעה סמכותם. בשנים האחרונות קצב השינויים מסחרר. כדור הארץ הפך לכפר גלובלי, טכנולוגיות מתקדמות שינו הרגלי חיים, התרבות נעשתה בינלאומית, אנשים עוברים בין מדינות כמו בין ערים. במציאות דינמית כזו, ההורים נראים לילדים כמו דינוזאורים. לא עומדים בקצב, לא מסתגלים לשינויים. 'העתיקים האלה אלה יגידו לי מה לעשות בחיים? מה הם בכלל מבינים?!'. במצב כזה אין מה לחלום על סמכות הורית, וכל ניסיון להשיג אותה בכוח יסתיים במפח נפש. מה שכן כדאי לעשות הוא לשאול את עצמנו מה נוכל לספק לילדים, כדי שירגישו תועלת מאיתנו בתנאים המשתנים. בסופו של דבר נגלה שיש דבר אחד שחסר היום לכולם, לילדים, לצעירים ולמבוגרים. גישה אינטגרלית לחיים. במה מדובר? העולם נעשה אינטגרלי, מקושר, מחובר, אבל אנחנו כבני אדם עדיין תקועים עם תוכנת הפעלה ישנה. אישית. פרטית. אגואיסטית. אם נשדרג לתוכנת הפעלה אינטגרלית, כלומר נרכוש גישה חדשה לעצמנו, לזולת ולסביבה, הרי שאז נזכה להצלחות מרמה אחרת לגמרי וגם יהיה לנו מה למסור לדור הבא. הם ירגישו שאנחנו יודעים לקרוא את מפת העולם המקושר, וכפועל יוצא יבואו הכבוד, ההקשבה והסמכות ההורית. השיטה האינטגרלית מלמדת לעשות זאת, ואם נלמד אותה בעצמנו נוכל אחר כך גם להביא אותה הביתה, אל הילדים. בגדול, שיטה זו מסבירה שהכוחות האבולוציוניים מקדמים אותנו לקראת חיבור משלים והרמוניה בין כולם לכולם. כמו שכל הטבע מאוחד, הדומם, הצומח והחי מקושרים למערכת אינטגרלית אחת, כמו איברים בגוף האדם, כך צריכים ללמוד לתפקד גם אנחנו, כל בני האדם. ככל שנקדים לתפוס שזו מגמת ההתפתחות, כך נוכל לגלוש על הגל במקום להתרסק תחתיו. גישה אינטגרלית לחיים משמעה לבנות בכל מקום שבו אנחנו נמצאים יחסים של ידידות, התחשבות, השלמה, הדדיות, חיבורים טובים. לארגן סביבה שבה כולם ירגישו שווים, חשובים, רצויים, אהובים, בטוחים. מי שיפתח יכולת לחשוב ולפעול בגישה כזו, יזכה מכאן ואילך למקסימום רווחים ומינימום הפסדים. איך נביא את הגישה האינטגרלית הביתה? לא על ידי הטפות מוסר, גם לא על ידי נאומים מייגעים. מה כן? דוגמאות טובות, סדנאות חיבור משפחתיות שבהן נברר כל מיני דברים, וכן תרגילי קשר מיוחדים נושאי פרסים. מטרת התהליך היא שכל אחד יפתח הסתכלות אינטגרלית על עצמו, על היחס שלו לאחרים, על כל דבר ועניין. מה שנרכוש במעבדה הביתית הזו, יסייע לנו להצליח בכל מקום בחיים. לצורך המחשה, נניח שנקלענו במשפחה לאיזה מצב עצבים כללי. התחושה היא שאף פעם לא נוכל להגיע לעמק השווה, לאיזשהו חיבור חיובי. אנחנו כהורים נבקש שכל אחד ירשום לעצמו כמה דברים שמהם הוא לא מרוצה, ואז נעשה סבב של הצגת טענות. בשלב הבא, כמו בחוג תיאטרון, נשחק מצב אחר לחלוטין. ניתן ידיים זה לזה, ונתחיל לדבר בשבחם של בני המשפחה. כל אחד בתורו יחמיא לאחרים, יספר על משהו טוב שהם עשו עבורו ועד כמה הוא מודה להם על כך. זה לא קל, ודאי, אבל אנחנו נתאמץ. אחר כך ננסה לבקר את עצמנו, להבין מהדברים שהעלנו בסבב הראשון ובסבב השני, מתי אנחנו מרגישים שלא בנוח ומתי כיף לנו ונעים. תובנות שיכולות לעלות הן למשל שאנחנו אוהבים שמשרתים אותנו, ולא אוהבים שמגבילים אותנו. כזה הוא טבעו האגואיסטי של האדם, וחשוב להכיר בזה. מכאן אפשר להתקדם לסדנה נוספת שבה נצייר לעצמנו את דמות האדם האינטגרלי, אדם שרוצה שכולם סביבו ירגישו בנוח. כמה טוב היה אילו היינו מוקפים בכאלה אנשים? אז אולי נסכם על תרגיל משפחתי לשבוע ימים: ננסה כולנו להיות כאלה, נוחים לאחרים, לדאוג לזה שכולם סביבנו ירגישו נעים. נסכם על פרס גדול שנקבל אם נצליח בתרגיל, משהו שאנחנו מאוד אוהבים. במשך השבוע נחזק זה את זה, ניתן דוגמה טובה של מאמץ להתעלות מעל הדחפים האגואיסטיים, ובאופן מלאכותי ממש נשתדל להתייחס יפה, לוותר, להתחשב באחרים. בתום השבוע נקבל את הפרס המיוחל, וגם ננסה לברר איך הרגשנו במשך השבוע ביחס למצב העצבים הקודם. מתרגיל לתרגיל נגלה שאפשר לחיות באווירה טובה, בחיבור, בהשלמה, ושזה הרבה יותר שווה מאשר מאבקים אינסופיים. אגב, אפשר לצרף לזה גם תחרות חיובית, שבה למשל נרשום כל פעם שנקבל דוגמה טובה ממישהו, והמנצח יהיה זה שבסיכומה של תקופה נתן הכי הרבה דוגמאות טובות לבני המשפחה. כך, בצורה הדרגתית, נבנה משפחה בעלת גישה אינטגרלית. ילד שיגדל בבית כזה, יבין את טבע האדם, יידע לזהות מה מניע אנשים, אל מי כדאי להתקרב וממי עדיף להתרחק, איך לבנות בכל מקום יחסים טובים. תהיה לו יכולת לנתח לעומק כל תופעה במציאות, והוא יקלוט ביתר קלות את הלימודים. התאמתו למגמת ההתפתחות הכוללת תביא אותו להצלחות ולהישגים. וכשהוא יראה שאנחנו מעניקים לו חכמת חיים, ביטחון עצמי ויכולת קבלת החלטות, אוזניו וליבו יהיו קשובים למה שאנחנו אומרים.
אני פאקינג סובל 13 שנה בכינור בגלל ההורים שלי
תכלס הורים סובייטים...
Help me plese
ואני בכלל בקטע של מסיבות טבע ומוזיקה אלקטרונית לא מוזיקה של כינור
@עופרי דרחי מחייבים אותים לנגן
תכלס עוד שנה אני עושה בגרות הזה
@@OrLevAri אם זה היה כל כך קל
מבין אותך יש לי אמא סובייטית והיא פושרית בקשר ללימודים
תבריז משיעורי כינור
תמרוד
תתנגד. Viva la revoultion!
לגבי נושא הבחירה, בסוף הכתבה האם אומרת: "תגידי לו"........ואני שואלת את עצמי מה נשאר עוד לילדים האלה כבחירה אישית שלהם ממש. מקסים ומבורכת כל הפעילות המעשירה, אך כל דבר קיצוני מידיי לא בריא.
לא מקנא בהם, כל היום עסוקים בלרדוך אחרי הצלחה במקום מה שהם אוהבים.
בלרדוף אחרי הצלחה בעיני ההורים שלהם*
האמת אני רוצה לדעת אם גם להורים יש תחביב ולא רק אומרים לילדים שלהם להצליח.
צריך תמונת מצב של הילדים האלה בזמן הקורונה. אני תוהה מה עובר עליהם עכשיו. ילדים שהיו כל כך רגילים להיות מועסקים ועסוקים ותחת עין בוחנת באופן תמידי. אני תוהה אם הסגר גרם להם לדיכאון כי ילדים כאלה לא לומדים להעסיק את עצמם לבד ולא יודעים "להיות לבד" . או שבעצם הסגר היה מבורך ופתאום הם גילו את המשפחה שלהם מחדש , את החברים שלהם מחדש. מעניין.
ידעתי שלפחות חצי יהיו ממשפחות רוסיות...
אחרחאחגמג לרוב זה ככה
כי ככה זה היה בברית המועצות
מפתיע שהם רוסים 🤣🤣
אני מרחמת עליהם, גם אני באה ממשפחה כזאת והם גודלים בתוך מטרה לרצות את ההורים שלהם וברגע שהם יפסיקו עם כל החוגים האלה הם לא ידעו מה הם באמת אוהבים ורוצים לעשות וזה יכול לגרום לבעיות נפשיות (כי הם רגילים שכל החיים שלהם בשליטה מוחלטת) אצלי זה היה הפרעות אכילה. ההורים חושבים שזה לטובתם ואני באמת מאמינה להם שהם רק רוצים שיהיה להם טוב אבל זה הורס את הנפש שלהם
מה נדפק עם הקול של המקריא
@@eladjacobicarmeli3917 XDD, "נראה לי הוא באמת לא ידע שיש דבר כזה "מבטא
ברור שהם משפחות רוסיות.. הם יודעים מזה עבודה ותרבות...שאפווו...
לפני הרבה שנים קראתי ששיטת החיתול (הלבשת תינוקות בחיתולים) ברוסיה כוללת עטיפת הידיים
- כך שהתינוקות נראים כמו מומיות - רק הראש בחוץ.
בהחלט אפשר לשער שהאנשים הגדלים שם "רגילים" לחיות בדיקטטורה
- המונעת מהם חופש: מושג בלתי מוכר להם, מיָנְקוּת
חחחחח יותר מתאים לו במדור פשע לראין מאשר חינוך הוא דרמטי ולא קשור לרקע
המנחה דפק לי תחיים
אני לא רוסי אבל אני תומך במה שהאמא אומרת, צריך לחשוף את הילדים לחוגים שונים ומגוונים ומתי שהם יהיו בוגרים הם יחליטו מה מתאים להם לחיים ומה לא מתאים אבל לפחות ניסו (כמו מישל מהסייף), לא בכוח אבל לפעול במוח ולא לעודד עצלנות.
כשיהיו לי ילדים, אני מקווה להגיע לרמת השקעה הזאת.
טןב רועי שיהיו לך ילדים תשקיע בהם אבל אל תשכח את התוכי.
נראה לי שמה שהכתבה מנסה להעביר זה שכל הפעילויות האלה, זה לא שהילד בחר את זה, והכמות פשוט מציפה אותם, ואם זה רק חוג אחד, צריך לשים לב, שזה לא יהיה מרכז חייו או חייה
וואי הילדה לומדת אצל המורה שלימדה אותי תיאורית המוזיקה😂 עולם קטן...
הקול של המנחה אחד המעצבנים!!!😤
גזען
2:54 okay boomer
חזק
0:39 עאלק בכיף...
חחח על מי נפלו משפחה רוסייה איך לא😂😂
אנייי
סמכות הורית, הדור הבא
עד לפני מספר דורות הכול היה ברור, אבא אמר משהו, אימא אמרה את דברה, וזהו, נגמר הסיפור. מתישהו החלה להתפוגג המסגרת היציבה, וכתוצאה מכך גדל היום דור שמתקשה לקחת החלטות, עם דימוי עצמי נמוך, בלי ביטחון, ועוד הרבה בעיות. מה יוכל להחזיר את הסמכות להורים, לאפשר להם לסייע לילדים להתפתח טוב?
ראשית כדאי להפנים שהעולם השתנה. מה שיהיה, הוא לא מה שהיה. לאורך ההיסטוריה קצב השינויים בין דורות היה איטי למדי, העולם שבו חיו ההורים היה די דומה לעולם שאליו נכנסו הילדים. לכן הורים היו יכולים לכוון את ילדיהם, להכין אותם לחיים, ומכאן נבעה סמכותם.
בשנים האחרונות קצב השינויים מסחרר. כדור הארץ הפך לכפר גלובלי, טכנולוגיות מתקדמות שינו הרגלי חיים, התרבות נעשתה בינלאומית, אנשים עוברים בין מדינות כמו בין ערים. במציאות דינמית כזו, ההורים נראים לילדים כמו דינוזאורים. לא עומדים בקצב, לא מסתגלים לשינויים. 'העתיקים האלה אלה יגידו לי מה לעשות בחיים? מה הם בכלל מבינים?!'.
במצב כזה אין מה לחלום על סמכות הורית, וכל ניסיון להשיג אותה בכוח יסתיים במפח נפש. מה שכן כדאי לעשות הוא לשאול את עצמנו מה נוכל לספק לילדים, כדי שירגישו תועלת מאיתנו בתנאים המשתנים. בסופו של דבר נגלה שיש דבר אחד שחסר היום לכולם, לילדים, לצעירים ולמבוגרים. גישה אינטגרלית לחיים.
במה מדובר? העולם נעשה אינטגרלי, מקושר, מחובר, אבל אנחנו כבני אדם עדיין תקועים עם תוכנת הפעלה ישנה. אישית. פרטית. אגואיסטית. אם נשדרג לתוכנת הפעלה אינטגרלית, כלומר נרכוש גישה חדשה לעצמנו, לזולת ולסביבה, הרי שאז נזכה להצלחות מרמה אחרת לגמרי וגם יהיה לנו מה למסור לדור הבא. הם ירגישו שאנחנו יודעים לקרוא את מפת העולם המקושר, וכפועל יוצא יבואו הכבוד, ההקשבה והסמכות ההורית.
השיטה האינטגרלית מלמדת לעשות זאת, ואם נלמד אותה בעצמנו נוכל אחר כך גם להביא אותה הביתה, אל הילדים. בגדול, שיטה זו מסבירה שהכוחות האבולוציוניים מקדמים אותנו לקראת חיבור משלים והרמוניה בין כולם לכולם. כמו שכל הטבע מאוחד, הדומם, הצומח והחי מקושרים למערכת אינטגרלית אחת, כמו איברים בגוף האדם, כך צריכים ללמוד לתפקד גם אנחנו, כל בני האדם. ככל שנקדים לתפוס שזו מגמת ההתפתחות, כך נוכל לגלוש על הגל במקום להתרסק תחתיו.
גישה אינטגרלית לחיים משמעה לבנות בכל מקום שבו אנחנו נמצאים יחסים של ידידות, התחשבות, השלמה, הדדיות, חיבורים טובים. לארגן סביבה שבה כולם ירגישו שווים, חשובים, רצויים, אהובים, בטוחים. מי שיפתח יכולת לחשוב ולפעול בגישה כזו, יזכה מכאן ואילך למקסימום רווחים ומינימום הפסדים.
איך נביא את הגישה האינטגרלית הביתה? לא על ידי הטפות מוסר, גם לא על ידי נאומים מייגעים. מה כן? דוגמאות טובות, סדנאות חיבור משפחתיות שבהן נברר כל מיני דברים, וכן תרגילי קשר מיוחדים נושאי פרסים. מטרת התהליך היא שכל אחד יפתח הסתכלות אינטגרלית על עצמו, על היחס שלו לאחרים, על כל דבר ועניין. מה שנרכוש במעבדה הביתית הזו, יסייע לנו להצליח בכל מקום בחיים.
לצורך המחשה, נניח שנקלענו במשפחה לאיזה מצב עצבים כללי. התחושה היא שאף פעם לא נוכל להגיע לעמק השווה, לאיזשהו חיבור חיובי. אנחנו כהורים נבקש שכל אחד ירשום לעצמו כמה דברים שמהם הוא לא מרוצה, ואז נעשה סבב של הצגת טענות. בשלב הבא, כמו בחוג תיאטרון, נשחק מצב אחר לחלוטין. ניתן ידיים זה לזה, ונתחיל לדבר בשבחם של בני המשפחה. כל אחד בתורו יחמיא לאחרים, יספר על משהו טוב שהם עשו עבורו ועד כמה הוא מודה להם על כך. זה לא קל, ודאי, אבל אנחנו נתאמץ. אחר כך ננסה לבקר את עצמנו, להבין מהדברים שהעלנו בסבב הראשון ובסבב השני, מתי אנחנו מרגישים שלא בנוח ומתי כיף לנו ונעים. תובנות שיכולות לעלות הן למשל שאנחנו אוהבים שמשרתים אותנו, ולא אוהבים שמגבילים אותנו. כזה הוא טבעו האגואיסטי של האדם, וחשוב להכיר בזה.
מכאן אפשר להתקדם לסדנה נוספת שבה נצייר לעצמנו את דמות האדם האינטגרלי, אדם שרוצה שכולם סביבו ירגישו בנוח. כמה טוב היה אילו היינו מוקפים בכאלה אנשים? אז אולי נסכם על תרגיל משפחתי לשבוע ימים: ננסה כולנו להיות כאלה, נוחים לאחרים, לדאוג לזה שכולם סביבנו ירגישו נעים. נסכם על פרס גדול שנקבל אם נצליח בתרגיל, משהו שאנחנו מאוד אוהבים.
במשך השבוע נחזק זה את זה, ניתן דוגמה טובה של מאמץ להתעלות מעל הדחפים האגואיסטיים, ובאופן מלאכותי ממש נשתדל להתייחס יפה, לוותר, להתחשב באחרים. בתום השבוע נקבל את הפרס המיוחל, וגם ננסה לברר איך הרגשנו במשך השבוע ביחס למצב העצבים הקודם.
מתרגיל לתרגיל נגלה שאפשר לחיות באווירה טובה, בחיבור, בהשלמה, ושזה הרבה יותר שווה מאשר מאבקים אינסופיים. אגב, אפשר לצרף לזה גם תחרות חיובית, שבה למשל נרשום כל פעם שנקבל דוגמה טובה ממישהו, והמנצח יהיה זה שבסיכומה של תקופה נתן הכי הרבה דוגמאות טובות לבני המשפחה.
כך, בצורה הדרגתית, נבנה משפחה בעלת גישה אינטגרלית. ילד שיגדל בבית כזה, יבין את טבע האדם, יידע לזהות מה מניע אנשים, אל מי כדאי להתקרב וממי עדיף להתרחק, איך לבנות בכל מקום יחסים טובים. תהיה לו יכולת לנתח לעומק כל תופעה במציאות, והוא יקלוט ביתר קלות את הלימודים. התאמתו למגמת ההתפתחות הכוללת תביא אותו להצלחות ולהישגים. וכשהוא יראה שאנחנו מעניקים לו חכמת חיים, ביטחון עצמי ויכולת קבלת החלטות, אוזניו וליבו יהיו קשובים למה שאנחנו אומרים.
הלוואי ויכולתי לממן לכל ילד כמה חוגים! בטוחה שהיו נהנים. וזה נכון שהם הרבה מסתובבים בחוץ עם חברים כשאין חוגים. בסופו של דבר צריך שיהיה מהכל במידה נכונה.
כמה חלמתי על חוג סייף... אבל היתי רק בבלט ופסנתר...
עדיף אחד או שני חוגים שהילדים באמת אוהבים ולעצור בזה. גם שניים זה מספיק קשה. לגבי העניין של לנסות, גם אני הייתי בהכל; כדורגל, שחייה, ריקוד, התעמלות קרקע, כלבנות (הלוואי עליי לחזור לכלבנות! בורגטה לנצח!) ובסוף עצרתי בג׳ודו. עכשיו אני כבר שמונה שנים בג׳ודו.
עופרי דרחי כלבנות זה אילוף כלבים. חוג כזה שבאים, בוחרים כלב, ומלמדים אותו פקודות, מסלולי מכשולים ועוד דברים כאלה... אחד הדברים השווים.
ההורים שעלו מברית המועצות הם קיבלו חינוך קשה וההורים שנולדו בארץ מבינים את הילדים כי הם חוו את אותו הדבר
שואלים אותם שאלות אם נמאס וזה עם ההורים, ברור שהם יגידו שלא קשה.
דווקא הקריין משתדל מאוד. המבטא מבטא ערבי ..אז מה?
עוד משהו ששמתי לב: על העליה הענקית - בסדר גודל של מליון איש או בכלל לא מדברים בתקשורת או כשסוף סוף נזכרים מביאים סיפורים קיצוניים מעין אלה
לכולם יש פסנתר בבית? חחחח
זה החלום- לנגן על פסנתר
ילדים אוהבים מורים? שאלה לא פשוטה. איך מורים יכולים לגרום לתלמידים לאהוב אותם יותר? ומעבר לכך, איזה חזון צריך להיות לאנשי חינוך כדי שיובילו את הדור הבא להצלחה בעולם מקושר?
מנקודת המבט של מחנכים, כדי שהילדים בכיתה יאהבו אותם וירצו ללמוד מהם, עליהם להיות ישרים. בנוסף, על המורים לתת לתלמידים הרגשה שהם שומרים עליהם ודואגים לכל מחסורם, כמו אימא ואבא. אחרי שהילד מרגיש יחס אוהב ותומך, אפשר בעדינות לקשור את יחס המורה אליו להשקעתו בלימודים, לפי כמה שהוא מסוגל ודאי.
בחינוך של המאה ה-21 כדאי להתקדם גם לביטול הציונים, כי הם הורסים את הילדים. ציונים מכניסים לתוך הכיתה גאווה, התנשאות, דיכוי והשפלה. במקום תחרות הורסת של ציונים נכוון את התלמידים להשקעה ביחסים טובים, בהשלמה הדדית, בתמיכה זה בזה. בהדרגה, צריך להביא כל ילד להרגשה שההצלחה שלו תלויה בחיבור טוב לאחרים. כבר היום ידוע בהרבה תחומים מקצועיים שקשה מאוד להצליח בלי להיות מחוברים. כך למשל מחקרים רציניים במדע נעשים על ידי קבוצות מדענים מרובות משתתפים.
אחת הדרכים להגיע לקשר הדדי בכיתה היא באמצעות משחקי חיבור, שבהם אפשר להצליח רק מתוך שיתוף פעולה. לצורך המחשה, נתבונן בדוגמה של משחק כדורגל מחבר: כל קבוצה מקבלת הערכה לפי רמת האינטגרציה והשיתוף בין כל חבריה. אין שער, אין שוער, אין גולים, אלא המטרה היא להתמסר זה עם זה בלי שהקבוצה השנייה תחטוף לנו את הכדור. מספר שופטים יתבוננו על המשחק ויבחנו את רמת החיבור בקבוצה, עד כמה היא משתדלת להכניס את כל חבריה למשחק בשווה, להיות בהרמוניה, בעזרה הדדית.
מה שיגרום לכל פרט להשתתף בכל כוחו במשחק, היא ההרגשה שהוא חלק מקבוצה שעמה יחד הוא מוכן ללכת לכל דבר. גאוות יחידה, כמו בצבא. כוח הקבוצה גדול הרבה יותר מכוח הפרט. הוא מרומם את רוחו של כל אחד, ומוביל להישגים ברמה גבוהה הרבה יותר מאלה שאפשר להשיג לבד.
והנה תרגיל נוסף שאפשר לתת לכל ילד לעשות כשהוא נמצא לבדו: תאר לעצמך כמה טוב תרגיש אם תהיה לך חברה גדולה, חזקה, חכמה, שמסורה לך, שתמיד עומדת לצדך. חברה שבזכותה תצליח בכל דבר, לא תצטרך לפחד מכלום. החברה הכי טובה שאפשר לדמיין, כזו שתוכל להתגאות בה בלי סוף.
במבט רחב, ככל שהעולם יהיה יותר ויותר מקושר, אנשים שיהיו מסוגלים לבנות סביבם יחסים טובים יהיו נחוצים יותר מכל. הצלחה בעולם של מחר לא תוכל להימדד בסרגל האגואיסטי הצר שאליו הורגלנו, כלומר עד כמה אני גבוה מכולם, אלא בכמה אני מסוגל לבנות יחסים טובים בין כולם. למה? כי חוק ההתפתחות שבטבע דוחף את המין האנושי להרגיש כגוף אחד, כפי שרמזה לנו מכת הקורונה.
כיום אנו נדרשים להתקשר זה לזה ברמה חדשה. שניתן חשיבות לא לי או לך, להישגים הפרטיים שלי או שלך, אלא למה שנלמד לגלות בתוך עומק הקשר בינינו. מדובר בכוח מיוחד של חיבור שנקרא גם נשמה, משהו נעלה, שלם ונצחי, גבוה יותר מכל העולם הזה. וכשזוכים לחוש את כוח החיבור, מרגישים שרק בשביל זה כדאי לחיות.
שיהיה לנו ולילדים בהצלחה!
מן המקורות
"שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא, בזה יבוא העולם על תיקונו המלא".
בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם"
מסכימה, אבל לא בדיוק קשור לנושא של הסרטון
אני מרגיש אפס אחרי הכתבה הזאת
Erez Lichtenberg חחח גם אני 😅
תגיד תודה,
הן סובלות בשביל הצלחה
יש לתת לילדים גם חופש. קרו מקרים של התאבדות מלחץ של ההורים להצליח. לא שלחתי את הבת שלי ליותר מחוג אחד בו זמנית, פעם בלט, פעם פסנתר והרבה שנים טניס. אמנם לא הייתה לי יכולת כספית מי יודע מה באותם זמנים אבל בכל מקרה הייתי מתחשבת ונותנת גם להנות מהילדות
איזה קריין פלסטיני😂😂😂🔫🔫
@@YehudiAni613 מאיפה לך לדעת שאני חסר שכל? היית נותן הכל כדי לקבל ציון כמו שלי בפסיכומטרי.
@@YehudiAni613 אתה לא שווה את ההתייחסות שלי, יום מקסים!
האמא הזאת בהתחלה קצת מגזימה עם האין לכם זמן כי גם אם זה נכון זה כאילו היא לא נותנת להם ליהנות משנייה אחת
הן דומות לנוי והדר
כולם שם רוסים🥶
יותר מידי חוגים זה ממש גורם לחוסר התמקדות ואז יוצא שלא ממש טובים בהרבה.
זאת אומרת נרקומנים
איך כול ההורים רוסים
בתור שחיין אני מהווה יותר שעות באימונים מכל החוגי דרדלה ביחד של הבנות בהתחלה
@@Yair44 עדיף ללמוד 1-3 חוגים נורמלים מאשר סתם לנסות דברים טיפשיים שלא יעזרו לילד.
גם אני מנגנת בכינור
מצד אחד, אתם מצלמים כתבה על ילדה בחינוך ביתי שלומדת עם אמה, ואומרים שזה לא בסדר ושהשיטה הזו לא נכונה. עכשיו אתם באים ואומרים הינה תראו הורים שדוחפים את הילדים שלהם למלא מסגרות, זה לא בסדר. די תנו לאנשים לעשות מה שטוב להם בלי לשפוט
אני מבינה אותך, אבל זה חלק מהעניין של הסדרה הזאת, הם לוקחים את הקצה הכי קיצוני שיש, צריך איזון, כמו הנער בפרק ההוא, שכל החוגים שלו זה מרצון, הם לא אומרים "אי אפשר לתת לילדים להירשם לחוגים" וגם לא "חינוך ביתי זה לא בסדר", אלא שצריך לאזן, ולכלול את הילד בהחלטות הקריטיות האלה, כי בסדרה הזאת, מציגים הורים שעושים את מה שטוב בשבילם, לא בשביל הילדים שלהם
הכול של הקריין אני פיפי 😂😂😂😂
ילד יש דבר הנקרא מבטא
לפחות לו יש עברית
אני גם מנגנת בכינור
enfants bonjour
חחח אני גם מפתח תקווה
כל עוד היא רוסיה שתדע הכל בסוף היא תעמוד בצומת
מה הקול של הקריין הזה?!!?!
עדיף להיות תקוע בטיק טוק ?
צריך איזון, אצלי גם, המורים מודאגים כשאני נרשמת לפעילויות, בקטע של "איך את מספיקה לישון בלילה?" ואני נרשמת בכל זאת, וכל כך מוכיחה שהם טועים, והנקודה היא שאני באמת רוצה להיות בפעילויות האלה, אצל הילדים בכתבה, רואים שההורים הם אלה שרוצים שהילדים יצליחו, הם שוכחים שהילדים הם, טוב, ילדים
סמכות הורית, הדור הבא
עד לפני מספר דורות הכול היה ברור, אבא אמר משהו, אימא אמרה את דברה, וזהו, נגמר הסיפור. מתישהו החלה להתפוגג המסגרת היציבה, וכתוצאה מכך גדל היום דור שמתקשה לקחת החלטות, עם דימוי עצמי נמוך, בלי ביטחון, ועוד הרבה בעיות. מה יוכל להחזיר את הסמכות להורים, לאפשר להם לסייע לילדים להתפתח טוב?
ראשית כדאי להפנים שהעולם השתנה. מה שיהיה, הוא לא מה שהיה. לאורך ההיסטוריה קצב השינויים בין דורות היה איטי למדי, העולם שבו חיו ההורים היה די דומה לעולם שאליו נכנסו הילדים. לכן הורים היו יכולים לכוון את ילדיהם, להכין אותם לחיים, ומכאן נבעה סמכותם.
בשנים האחרונות קצב השינויים מסחרר. כדור הארץ הפך לכפר גלובלי, טכנולוגיות מתקדמות שינו הרגלי חיים, התרבות נעשתה בינלאומית, אנשים עוברים בין מדינות כמו בין ערים. במציאות דינמית כזו, ההורים נראים לילדים כמו דינוזאורים. לא עומדים בקצב, לא מסתגלים לשינויים. 'העתיקים האלה אלה יגידו לי מה לעשות בחיים? מה הם בכלל מבינים?!'.
במצב כזה אין מה לחלום על סמכות הורית, וכל ניסיון להשיג אותה בכוח יסתיים במפח נפש. מה שכן כדאי לעשות הוא לשאול את עצמנו מה נוכל לספק לילדים, כדי שירגישו תועלת מאיתנו בתנאים המשתנים. בסופו של דבר נגלה שיש דבר אחד שחסר היום לכולם, לילדים, לצעירים ולמבוגרים. גישה אינטגרלית לחיים.
במה מדובר? העולם נעשה אינטגרלי, מקושר, מחובר, אבל אנחנו כבני אדם עדיין תקועים עם תוכנת הפעלה ישנה. אישית. פרטית. אגואיסטית. אם נשדרג לתוכנת הפעלה אינטגרלית, כלומר נרכוש גישה חדשה לעצמנו, לזולת ולסביבה, הרי שאז נזכה להצלחות מרמה אחרת לגמרי וגם יהיה לנו מה למסור לדור הבא. הם ירגישו שאנחנו יודעים לקרוא את מפת העולם המקושר, וכפועל יוצא יבואו הכבוד, ההקשבה והסמכות ההורית.
השיטה האינטגרלית מלמדת לעשות זאת, ואם נלמד אותה בעצמנו נוכל אחר כך גם להביא אותה הביתה, אל הילדים. בגדול, שיטה זו מסבירה שהכוחות האבולוציוניים מקדמים אותנו לקראת חיבור משלים והרמוניה בין כולם לכולם. כמו שכל הטבע מאוחד, הדומם, הצומח והחי מקושרים למערכת אינטגרלית אחת, כמו איברים בגוף האדם, כך צריכים ללמוד לתפקד גם אנחנו, כל בני האדם. ככל שנקדים לתפוס שזו מגמת ההתפתחות, כך נוכל לגלוש על הגל במקום להתרסק תחתיו.
גישה אינטגרלית לחיים משמעה לבנות בכל מקום שבו אנחנו נמצאים יחסים של ידידות, התחשבות, השלמה, הדדיות, חיבורים טובים. לארגן סביבה שבה כולם ירגישו שווים, חשובים, רצויים, אהובים, בטוחים. מי שיפתח יכולת לחשוב ולפעול בגישה כזו, יזכה מכאן ואילך למקסימום רווחים ומינימום הפסדים.
איך נביא את הגישה האינטגרלית הביתה? לא על ידי הטפות מוסר, גם לא על ידי נאומים מייגעים. מה כן? דוגמאות טובות, סדנאות חיבור משפחתיות שבהן נברר כל מיני דברים, וכן תרגילי קשר מיוחדים נושאי פרסים. מטרת התהליך היא שכל אחד יפתח הסתכלות אינטגרלית על עצמו, על היחס שלו לאחרים, על כל דבר ועניין. מה שנרכוש במעבדה הביתית הזו, יסייע לנו להצליח בכל מקום בחיים.
לצורך המחשה, נניח שנקלענו במשפחה לאיזה מצב עצבים כללי. התחושה היא שאף פעם לא נוכל להגיע לעמק השווה, לאיזשהו חיבור חיובי. אנחנו כהורים נבקש שכל אחד ירשום לעצמו כמה דברים שמהם הוא לא מרוצה, ואז נעשה סבב של הצגת טענות. בשלב הבא, כמו בחוג תיאטרון, נשחק מצב אחר לחלוטין. ניתן ידיים זה לזה, ונתחיל לדבר בשבחם של בני המשפחה. כל אחד בתורו יחמיא לאחרים, יספר על משהו טוב שהם עשו עבורו ועד כמה הוא מודה להם על כך. זה לא קל, ודאי, אבל אנחנו נתאמץ. אחר כך ננסה לבקר את עצמנו, להבין מהדברים שהעלנו בסבב הראשון ובסבב השני, מתי אנחנו מרגישים שלא בנוח ומתי כיף לנו ונעים. תובנות שיכולות לעלות הן למשל שאנחנו אוהבים שמשרתים אותנו, ולא אוהבים שמגבילים אותנו. כזה הוא טבעו האגואיסטי של האדם, וחשוב להכיר בזה.
מכאן אפשר להתקדם לסדנה נוספת שבה נצייר לעצמנו את דמות האדם האינטגרלי, אדם שרוצה שכולם סביבו ירגישו בנוח. כמה טוב היה אילו היינו מוקפים בכאלה אנשים? אז אולי נסכם על תרגיל משפחתי לשבוע ימים: ננסה כולנו להיות כאלה, נוחים לאחרים, לדאוג לזה שכולם סביבנו ירגישו נעים. נסכם על פרס גדול שנקבל אם נצליח בתרגיל, משהו שאנחנו מאוד אוהבים.
במשך השבוע נחזק זה את זה, ניתן דוגמה טובה של מאמץ להתעלות מעל הדחפים האגואיסטיים, ובאופן מלאכותי ממש נשתדל להתייחס יפה, לוותר, להתחשב באחרים. בתום השבוע נקבל את הפרס המיוחל, וגם ננסה לברר איך הרגשנו במשך השבוע ביחס למצב העצבים הקודם.
מתרגיל לתרגיל נגלה שאפשר לחיות באווירה טובה, בחיבור, בהשלמה, ושזה הרבה יותר שווה מאשר מאבקים אינסופיים. אגב, אפשר לצרף לזה גם תחרות חיובית, שבה למשל נרשום כל פעם שנקבל דוגמה טובה ממישהו, והמנצח יהיה זה שבסיכומה של תקופה נתן הכי הרבה דוגמאות טובות לבני המשפחה.
כך, בצורה הדרגתית, נבנה משפחה בעלת גישה אינטגרלית. ילד שיגדל בבית כזה, יבין את טבע האדם, יידע לזהות מה מניע אנשים, אל מי כדאי להתקרב וממי עדיף להתרחק, איך לבנות בכל מקום יחסים טובים. תהיה לו יכולת לנתח לעומק כל תופעה במציאות, והוא יקלוט ביתר קלות את הלימודים. התאמתו למגמת ההתפתחות הכוללת תביא אותו להצלחות ולהישגים. וכשהוא יראה שאנחנו מעניקים לו חכמת חיים, ביטחון עצמי ויכולת קבלת החלטות, אוזניו וליבו יהיו קשובים למה שאנחנו אומרים.
אני מבינה את הנקודה שלך, אבל טיפ קטן: תכתוב בקצרה את הנקודה ותוסיף קישור להסבר הארוך, כשכותבים ככה אף אחד לא טורח לקרוא