הופך זבל לפנינים: נהג המשאית שהפך לאמן זכוכיות
ฝัง
- เผยแพร่เมื่อ 7 พ.ย. 2022
- כאן חדשות | מחמוד עבר תאונת דרכים קשה ומאז נאלץ להמציא את עצמו מחדש. הוא בחר לשנות כיוון גם תעסוקתית וגם חברתית - והחליט להיות אמן זכוכיות. כתבתו של רובי המרשלג מתוך משחקי הכיס 07.11.22
#בעלי_מלאכה
• כאן חדשות בטיקטוק ◄ / kan_news
• כאן חדשות באינסטגרם ◄ / kan_news
• כאן חדשות בפייסבוק ◄ / kan.news
• להורדת יישומון כאן ◄ bit.ly/2NLO30g
• להרשמה לערוץ היוטיוב שלנו ◄ goo.gl/oVdgEa
• לאתר כאן הרשמי ◄ www.kan.org.il/
וואו ממש מגניב שהכל מהמיחזור ומהזבל. והחרוזים ממש יפים. דיהיה מלא בהצלחה❤
מקסים
ידיים זהב!
לעבוד בעבודה שווה
כבר שנים מדברים על זה שבקרוב נאבד מקומות עבודה לטובת הטכנולוגיה, דבר שאכן הולך ומתממש. הטכנולוגיה לוקחת על עצמה יותר ויותר משימות שמילאו בעבר דמויות אנושיות. ממילא גם המוטיבציה האנושית צונחת וגם מקורות הטבע הולכים ואוזלים, כך שלא יהיה ממה להמשיך לייצר ומרבית התעשייה תיעצר. אני חושב שעכשיו כשהווליום המחריש של המציאות המודרנית ירד, תימצא לנו שעה יפה לחשוב עליה בשקט.
המציאות שיצרנו לעצמנו, שבה העבודה היא עיקר החיים והציר המרכזי סביבו אנחנו נעים, היא חדשה יחסית. אם נסתכל בחברות שהיו קיימות לפני חמש מאות שנה ואחורה, לא נמצא בה אנשים שראשם ורובם משוקע בעבודה, כמו בזמנינו שיוצאים ההורים בבוקר מהבית, מכניסים את הילדים למכונית, מפזרים אותם בבתי ספר וגנים, משם לעבודה שתופסת נפח גדול מהיום, שוב לפקקים, לאסוף את הילדים, וחוזר חלילה.
צורת חיים כזו מוצצת את כל המיצים, שואבת את כל הכוחות. זאת אומרת אנחנו לא ממש חיים אלא משרתים את מקום העבודה שלנו, עבדים לחידושים, לצעקה האחרונה. אבל קשה להבין את זה, כי כשנמצאים בתוך הקלחת אין הבחנות אם היא טובה או רעה לנו. כדי לקבל תובנות צריך להרים ממנה את העיניים ולראות איפה אנחנו נמצאים במרחב.
תסתכלו בעמים שהקִדמה עוד לא כבשה אותם, ותבינו איך פחות או יותר נראו חיינו לפני עידן הטכנולוגיה. פיזית הם עובדים קשה יותר מאיתנו, אבל הם מורגלים בזה, עובדים כמה שעות ואז נחים בצל, בערב יושבים סביב המדורה. יש לי חברים ממדינות אפריקה, הם מספרים לי שהם עובדים כמה שצריך כדי שיהיה להם משהו לאכול, בגד ללבוש, ושאר היום נמצאים בחיק השבט, הראש פנוי, אין לחץ. זאת אומרת, הם החופשיים, אנחנו העבדים.
מי דואג לתפעל את העבדות הזו אם ברור שאף אחד לא שמח ופורח בה? אותם עשרה אחוזים עשירים, שאומנם גם הם בכלל לא מאושרים, אבל נדחפים להעביד אותנו עבור ההרגשה שהם יכולים להרשות לעצמם לעשות כביכול כל מה שבא להם.
אז אנחנו צריכים להרים את הראש ולחשוב טוב. לראות איפה היינו פעם, מה נעשה איתנו היום, ולשאול מה יהיה עלינו הלאה? כי מעבר לזה שאנחנו הורגים את עצמנו, אנחנו גם ממיתים את שאר חלקי הטבע ומשאביו, מייצרים מהם המוני דברים שדקה אחר כך נזרוק. באורח החיים הזה שנכנסנו אליו טמון היסוד לקץ האנושות.
הבראה של מציאות חיינו קשורה בשינוי מדדים. בחינוך עצמנו למדוד אדם בתרומתו לחברה ולא בכמות הכסף שהוא עושה. בללמוד לתת לכל אדם הרגשה שדרך העבודה שהוא עושה הוא נקשר לחברה ונעשה חלק מהחבורה, וכולם שותפים בהפקת תוצרת חברתית לאומית. אומנם כל אדם יקבל שכר כספי על עבודתו, אבל את תחושת המילוי הוא לא יקבל מהכסף אלא מהתרומה שלו, מהחלק שהוא מושקע בו בחיי הכלל.
אחד יכול לייצר שרוכי נעליים, שני לאפות עוגות ולחם, שלישי לבנות בתים או תוכנות. אם אדם מעריך את העבודה שהוא עושה כי הוא יודע שהחברה נהנית מיגיע כפיו, העבודה שלו שווה המון בשבילו, ובשביל כולם.
שמח שיש עוד בודדים שחושבים כמוני, אנשים וטבע לפני הכל
סוף סוף מביאים ערבי בעל מלאכה למרות שיש מלא... תודה
תיעוד יפה
יפה. נראה אחלה בנאדם מאחל לו בהצלחה
1.
מרתק לראות ולשמוע 👌🏼
וואו - מעניין ומדהים!!!!!!!
3 - אין על הכתבות שלו!
זה נראה טובבב
לעבוד בעבודה שווה
כבר שנים מדברים על זה שבקרוב נאבד מקומות עבודה לטובת הטכנולוגיה, דבר שאכן הולך ומתממש. הטכנולוגיה לוקחת על עצמה יותר ויותר משימות שמילאו בעבר דמויות אנושיות. ממילא גם המוטיבציה האנושית צונחת וגם מקורות הטבע הולכים ואוזלים, כך שלא יהיה ממה להמשיך לייצר ומרבית התעשייה תיעצר. אני חושב שעכשיו כשהווליום המחריש של המציאות המודרנית ירד, תימצא לנו שעה יפה לחשוב עליה בשקט.
המציאות שיצרנו לעצמנו, שבה העבודה היא עיקר החיים והציר המרכזי סביבו אנחנו נעים, היא חדשה יחסית. אם נסתכל בחברות שהיו קיימות לפני חמש מאות שנה ואחורה, לא נמצא בה אנשים שראשם ורובם משוקע בעבודה, כמו בזמנינו שיוצאים ההורים בבוקר מהבית, מכניסים את הילדים למכונית, מפזרים אותם בבתי ספר וגנים, משם לעבודה שתופסת נפח גדול מהיום, שוב לפקקים, לאסוף את הילדים, וחוזר חלילה.
צורת חיים כזו מוצצת את כל המיצים, שואבת את כל הכוחות. זאת אומרת אנחנו לא ממש חיים אלא משרתים את מקום העבודה שלנו, עבדים לחידושים, לצעקה האחרונה. אבל קשה להבין את זה, כי כשנמצאים בתוך הקלחת אין הבחנות אם היא טובה או רעה לנו. כדי לקבל תובנות צריך להרים ממנה את העיניים ולראות איפה אנחנו נמצאים במרחב.
תסתכלו בעמים שהקִדמה עוד לא כבשה אותם, ותבינו איך פחות או יותר נראו חיינו לפני עידן הטכנולוגיה. פיזית הם עובדים קשה יותר מאיתנו, אבל הם מורגלים בזה, עובדים כמה שעות ואז נחים בצל, בערב יושבים סביב המדורה. יש לי חברים ממדינות אפריקה, הם מספרים לי שהם עובדים כמה שצריך כדי שיהיה להם משהו לאכול, בגד ללבוש, ושאר היום נמצאים בחיק השבט, הראש פנוי, אין לחץ. זאת אומרת, הם החופשיים, אנחנו העבדים.
מי דואג לתפעל את העבדות הזו אם ברור שאף אחד לא שמח ופורח בה? אותם עשרה אחוזים עשירים, שאומנם גם הם בכלל לא מאושרים, אבל נדחפים להעביד אותנו עבור ההרגשה שהם יכולים להרשות לעצמם לעשות כביכול כל מה שבא להם.
אז אנחנו צריכים להרים את הראש ולחשוב טוב. לראות איפה היינו פעם, מה נעשה איתנו היום, ולשאול מה יהיה עלינו הלאה? כי מעבר לזה שאנחנו הורגים את עצמנו, אנחנו גם ממיתים את שאר חלקי הטבע ומשאביו, מייצרים מהם המוני דברים שדקה אחר כך נזרוק. באורח החיים הזה שנכנסנו אליו טמון היסוד לקץ האנושות.
הבראה של מציאות חיינו קשורה בשינוי מדדים. בחינוך עצמנו למדוד אדם בתרומתו לחברה ולא בכמות הכסף שהוא עושה. בללמוד לתת לכל אדם הרגשה שדרך העבודה שהוא עושה הוא נקשר לחברה ונעשה חלק מהחבורה, וכולם שותפים בהפקת תוצרת חברתית לאומית. אומנם כל אדם יקבל שכר כספי על עבודתו, אבל את תחושת המילוי הוא לא יקבל מהכסף אלא מהתרומה שלו, מהחלק שהוא מושקע בו בחיי הכלל.
אחד יכול לייצר שרוכי נעליים, שני לאפות עוגות ולחם, שלישי לבנות בתים או תוכנות. אם אדם מעריך את העבודה שהוא עושה כי הוא יודע שהחברה נהנית מיגיע כפיו, העבודה שלו שווה המון בשבילו, ובשביל כולם.
אמרת מדויק שאפו
בהצלחה רבה
5 חודשים, זנב-קרנו-שיניים
"אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק, למי אני מהנה?
והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול". (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות)
אלון מזרחי האווירון הגרסא הערבית
רק חבל שאי אפשר לבקר שם. יש רתיעה מלהגיע לרהט.
שיצא מהארון כבר
א ה ???????????????????
עוד מחבל
חחחחחחחחחחחחחח
מדהים