שמי נורית אורבך מאירוביץ. מכירה קצת את עינת דרך אמך. ושאלתי היא: בהרבה בתים יש חית מחמד שהילדים(במקרה שלי נכדים) נולדו כאשר היה בביתם כלב שהיה ממש חלק מהמשפחה. כעשו הוא הלך לעולמו והנכדים שלי לא משלימים עם מותו! האם יש לכן תשובה כיצד להוציא את הילדים( בני 6 ו_9. אם יש לכן תשובות אשמח לשמוע. תודה
הי נורית, בעיניי כל שיח על מוות עם הילדים צריך להתחיל בשיח על מוות של המבוגרים בינם לבין עצמם. כשמבוגרים לא מפחדים משיח על מוות, נוצרת אווירה של פתיחות שמאפשרת להגיד אמת בלי לפחד. נראה לי שאין צורך "להוציא" את הילדים ולהביא באופן יזום לכך שישלימו עם מותו, אלא לאפשר להם להתאבל בדרכם ובקצב שלהם, ולתת מקום והכרה לאובדן שלהם. אולי אפשר לחשוב איך לעזור להם למצוא דרכים להנכיח ולזכור את הכלב האהוב כך שיישאר אתם, אך באופן אחר משהיה. בעיקר - לתת לכאב שלהם מקום. כפי שכתבת - הכלב היה חלק מהמשפחה, וכגודל האהבה - גודל הכאב והגעגוע. האופן שבו הם לומדים עכשיו על מוות ועל אבל ילווה אותם גם בהמשך, אז שווה לעשות את זה מתוך מחשבה ותשומת לב. תודה על השיתוף, שרית
שמי נורית אורבך מאירוביץ. מכירה קצת את עינת דרך אמך. ושאלתי היא: בהרבה בתים יש חית מחמד שהילדים(במקרה שלי נכדים) נולדו כאשר היה בביתם כלב שהיה ממש חלק מהמשפחה. כעשו הוא הלך לעולמו והנכדים שלי לא משלימים עם מותו! האם יש לכן תשובה כיצד להוציא את הילדים( בני 6 ו_9. אם יש לכן תשובות אשמח לשמוע. תודה
הי נורית, בעיניי כל שיח על מוות עם הילדים צריך להתחיל בשיח על מוות של המבוגרים בינם לבין עצמם. כשמבוגרים לא מפחדים משיח על מוות, נוצרת אווירה של פתיחות שמאפשרת להגיד אמת בלי לפחד. נראה לי שאין צורך "להוציא" את הילדים ולהביא באופן יזום לכך שישלימו עם מותו, אלא לאפשר להם להתאבל בדרכם ובקצב שלהם, ולתת מקום והכרה לאובדן שלהם. אולי אפשר לחשוב איך לעזור להם למצוא דרכים להנכיח ולזכור את הכלב האהוב כך שיישאר אתם, אך באופן אחר משהיה. בעיקר - לתת לכאב שלהם מקום. כפי שכתבת - הכלב היה חלק מהמשפחה, וכגודל האהבה - גודל הכאב והגעגוע. האופן שבו הם לומדים עכשיו על מוות ועל אבל ילווה אותם גם בהמשך, אז שווה לעשות את זה מתוך מחשבה ותשומת לב. תודה על השיתוף, שרית