במקום הרבה מילים, חיוך פותח את הלב שלך לאחרים אדם חי בעיר תוססת, סביבו קולח זרם בלתי פוסק של אנשים, וגם כשהוא בבית הם ממשיכים לדבר אליו דרך המסכים. אבל הבדידות חונקת אותו. הוא לא מרגיש שמשהו מכל ההמולה שייך לו ושבכלל למישהו סביבו אכפת מה קורה איתו. בדידות היא רגש פנימי שמכה באדם כשהוא לא נמצא בקשר יפה, טוב, ידידותי והדדי עם הסביבה. זו תחושת הניתוק מהסביבה, שלא פותחת לקראתו ידיים לקבל אותו אליה. לא בגלל שהיא שונאת אותו, פשוט לא אכפת לה ממנו. זו אותה האדישות שקיימת בסביבה המודרנית כלפי כל אחד ואחד. אדם שחי ביישוב גדול יודע איפה הפינה שלו, קוביית המגורים שלו. הוא מכיר את האנשים בעבודה ואת החנויות שהוא יכול להיכנס אליהן לקנות מצרכים. אבל לא לזה הוא מחכה ומצפה. הוא מייחל ליחס, להתעניינות, לחום הלב שירגיש מהסביבה. לא במקרה גוברת ומתפשטת הרגשת הבדידות הקשה הזו בימינו וכבר נחשבת למגפה הגדולה בדורנו. היא מגיעה מהטבע שדוחף אותנו להתקשר זה לזה, דורש ומבקש לחבר את הלבבות, שיהיו פתוחים לכולם. זו מדרגת ההתפתחות הרוחנית שנועדנו אליה, והגיע הזמן לעלות אליה. לא בכוח להיכנס בכל אחד ואחד, אלא בהדרגה לתת דוגמה טובה לכולם, של פתיחות, של קרבה, של שייכות. ואין מה לפחד להיפגע. הפחד הזה הוא ריק, שקרי. צריכים רק קצת לפתוח את העיניים, את הלב והאוזניים, להיות קצת יותר מוכנים לקשר עם הזולת, ואז גם הזולת יהיה מוכן לקשר כזה. אנחנו צריכים לחייך זה לזה. בהתחלה זה קשה, לא בא טבעי, אבל צריכים ללמוד איך לחייך באמת, מבפנים. זה חשוב, כי חיוך מעיד על פתיחות של אדם לזולת, הוא מראש מראה שהיחס אליו הוא טוב. במקום הרבה מילים, חיוך פותח את הלב שלך לאחרים. רק החיבור יציל אותנו מחורבן האגו. עלינו לבקש רק חיבור ואהבה בכל רגע.(לפי חוכמת הקבלה)
אין- דברים- כאלה!
גאון מוזיקלי.
ירדו לי דמעות מהביצוע המרגש הזה.
זהו אני מאוהב ..:)
מדהימה
את פשוט מהפנטת. זמרת מעולה!
נהדרת!
במקום הרבה מילים, חיוך פותח את הלב שלך לאחרים
אדם חי בעיר תוססת, סביבו קולח זרם בלתי פוסק של אנשים, וגם כשהוא בבית הם ממשיכים לדבר אליו דרך המסכים. אבל הבדידות חונקת אותו. הוא לא מרגיש שמשהו מכל ההמולה שייך לו ושבכלל למישהו סביבו אכפת מה קורה איתו.
בדידות היא רגש פנימי שמכה באדם כשהוא לא נמצא בקשר יפה, טוב, ידידותי והדדי עם הסביבה. זו תחושת הניתוק מהסביבה, שלא פותחת לקראתו ידיים לקבל אותו אליה. לא בגלל שהיא שונאת אותו, פשוט לא אכפת לה ממנו. זו אותה האדישות שקיימת בסביבה המודרנית כלפי כל אחד ואחד.
אדם שחי ביישוב גדול יודע איפה הפינה שלו, קוביית המגורים שלו. הוא מכיר את האנשים בעבודה ואת החנויות שהוא יכול להיכנס אליהן לקנות מצרכים. אבל לא לזה הוא מחכה ומצפה. הוא מייחל ליחס, להתעניינות, לחום הלב שירגיש מהסביבה.
לא במקרה גוברת ומתפשטת הרגשת הבדידות הקשה הזו בימינו וכבר נחשבת למגפה הגדולה בדורנו. היא מגיעה מהטבע שדוחף אותנו להתקשר זה לזה, דורש ומבקש לחבר את הלבבות, שיהיו פתוחים לכולם. זו מדרגת ההתפתחות הרוחנית שנועדנו אליה, והגיע הזמן לעלות אליה.
לא בכוח להיכנס בכל אחד ואחד, אלא בהדרגה לתת דוגמה טובה לכולם, של פתיחות, של קרבה, של שייכות. ואין מה לפחד להיפגע. הפחד הזה הוא ריק, שקרי. צריכים רק קצת לפתוח את העיניים, את הלב והאוזניים, להיות קצת יותר מוכנים לקשר עם הזולת, ואז גם הזולת יהיה מוכן לקשר כזה.
אנחנו צריכים לחייך זה לזה. בהתחלה זה קשה, לא בא טבעי, אבל צריכים ללמוד איך לחייך באמת, מבפנים. זה חשוב, כי חיוך מעיד על פתיחות של אדם לזולת, הוא מראש מראה שהיחס אליו הוא טוב. במקום הרבה מילים, חיוך פותח את הלב שלך לאחרים.
רק החיבור יציל אותנו מחורבן האגו. עלינו לבקש רק חיבור ואהבה בכל רגע.(לפי חוכמת הקבלה)