הנוסחה היא פשוטה - עובד מקבל כסף ובתמורה מספק סחורה. על כל עובד מוטלת האחריות הזאת, בין אם הוא עובד מהמשרד או מהבית. לכן, יש לתת לכל עובד להחליט מה הדרך שבה הוא יעשה זאת בצורה הטובה ביותר. מי שרואה שהוא לא מצליח לעשות את זה מהבית - באחריותו האישית לקחת את עצמו למשרד. אצלי אישית, התפוקה עולה פי 2 או 3 כשאני עובד מהבית.
כולם מדברים על היתרונות של עבודה במשרד ושוכחים את החסרונות הגדולים: זמן מבוזבז בפקקים, איבוד גמישות במהלך יום עבודה, הפרעה מתמשכת מעובדים אחרים, הוצאות על דלק ופגיעה סביבתית קשה, חוסר גמישות לשכור טאלנטים שלא גרים קרוב למשרד. לדעתי עיקר הדחיפה לחזור למשרדים נובעת מקיפאון מחשבתי של הדרג הניהולי ופחד מאובדן שליטה בתהליכי העבודה. יש גם קוריוזים מהסוג של אילון מאסק שפשוט מצא דרך יצירתית לגרום להרבה אנשים להתפטר מרצונם ללא שהוא נדרש לפטר אותם בעצמו.
לצערי הרב בהרבה מקומות עבודה מנהלים בשיטה עתיקה שלפיה אם לא משגיחים על העובדים אז לא יבצעו את העבודה כמו שצריך או לא יעשו אותה בזמן, מקומות שכאלה שוכרים הרבה מנהלים, ראשי צוותים ומנהלי מחלקות. במודל של עבודה מהבית אותם מנהלים שמרבית היעוד שלהם זה להשגיח מרגישים מתוסכלים כי קשה לבצע את עבודת ההשגחה כאשר העובדים לא במשרד. כשמקומות עבודה יעברו למוד חשיבה אחר שבוא סומכים על העובדים אז ניתן יהיה לקצץ באותם מנהלים/משגיחים ולחסוך כסף, לתת לעובדים לעבוד איפה שהם רוצים וככה יהיו עובדים מרוצים, הארגון יקבל תוצאות טובות מהעובדים, ויהיה פחות זיהום אויר עקב הפחתת שימוש ברכבים.
בסוף יהיה איזה איזון בין עבודה מהבית למשרד, יום עבודה מהבית לפחות צריכה להיות זכות בסיסית (כמובן רק לעבודות שבהם זה אפשרי, מלצר כנראה לא יוכל לעבוד מהבית)
השגרה במקומות העבודה צריכה להתעדכן לימינו אנו, כשהדורות מתקדמים הצרכים משתנים. לדור הצעיר אינטרסים שונים מהדור המבוגר יותר, הדרכים להתפרנס השתכללו והתרבו, שזהו יתרון שהביאה איתה הקורונה. מקומות העבודה צריכים להכיל את הדור הצעיר, ולהתאים את עצמם לדרישות הנוכחיות. הגיע הזמן להתקדם ולפתוח את אופקי המחשבה, לא לכולם מתאים לשבת יום שלם מול מחשב או על פס יצור. יש אנשים שיעילים יותר בעבודה היברידית, או בעבודה שכולה מהבית. צריך לאפשר את הבחירה.
צריך למצוא איזון. יש יתרון בעבודה מהמשרד ויש בעבודה מהבית. הרבה פעמים קל יותר להתרכז במשימות מהבית. לעומת זאת, אם יש עבודה שדורשת מעורבות של מספר גורמים (מה שנפוץ מאוד בסטארטאפים), יש הגיון בלעשות אותה מהמשרד.
כשנוסעים כל יום 3 שעות בפקקים לעבודה במרכז הארץ מתחילים להבין כמה זה משוגע לדרוש מעובד להגיע כל יום בעבודה משרדית. יש כל כך הרבה כלים לתקשורת והמגיפה הוכיחה שזה עובד מצויין
אם הצעירים היו יודעים והזקנים היו יכולים לפעמים אדם מקבל החלטה ונדמה לו שהקדים לקחת הכול בחשבון, לשקול אותה מכל צדדיה, אבל התוצאה משום מה יוצאת לגמרי הפוכה. הוא החליט לחסוך כסף ומאז הוא מבזבז יותר, החליט לארגן את שעותיו ואז רואה שהוא לא מצליח לעמוד בזמנים שקבע, החליט לרצות את אשתו ולא מצליח, לא מסוגל. העצה לזה היא לא לקבל החלטות. לשחרר את מושכות הסוס שאדם מנסה לשלוט בהן בעיוורון ולתת לחיה להוביל, לקחת אותו לאן שהיא רואה שצריך להגיע. בעל חיים לא טועה, מי ששוגה הוא החלק האנושי שבאדם. יצרו מכשיל אותו. אם אדם באמת רוצה לחסוך כסף, שיפקיד אותו בידי אשתו, היא תשמור עליו ותדע מה לעשות בו. ואת חייו, שיפקיד בידי הכוח העליון שישמור ויחליט עבורו. הוא ממילא עושה זאת. לאדם צעיר קשה מאוד לקבל את הגישה הזאת. קל יותר לקבל את הדרך הזו כאשר מזדקנים וכבר פחות חשוב לשלוט בחיים, אבל אז כבר קצת מאוחר. על כך נאמר, "אם הצעירים היו יודעים והזקנים היו יכולים". ובכל זאת צריך להשתדל. ביסוד כל החלטה שלנו עומד האגו, היצר האנושי, רצון לבלוע לתוכנו, לקבל לעצמנו כמה שרק אפשר, לשלוט, להיות צודקים, מכובדים, יודעי כול. כך אנחנו טועים, החל מהחלטות אישיות ועד החלטות לאומיות וגלובליות. בכל פעולותינו אנחנו מגיעים להחלטה ומקבלים תוצאה הפוכה. כי מחשבת הכוח העליון הופכית. רצונו להיטיב לכול, לחבר את כל הבריות בהדדיות, בפשטות, בלי חשבונות. כדאי לנסות להחליט פחות ויותר לסמוך עליו.
הפחד להישאר בלי כסף כמה כסף צריך כדי להיות רגועים לחלוטין, לגמרי בלי פחדים? מסתבר שהדברים לא כאלה פשוטים. מרבה נכסים מרבה דאגה, מצאו כבר מזמן החכמים, והמקור לתחושת ביטחון טמון במחוזות אחרים. על מה ששווה הרבה יותר ממזומנים. בין הפחדים הכי גדולים של האדם אפשר למצוא את הפחד מזה שלא יהיה לו כסף. שיחסר. והאמת שזה לא תלוי בכמות הכסף שיש או אין לו בחשבון הבנק, אלא מדובר בעניין פנימי, פסיכולוגי. לו יצויר שכל החברה הייתה דואגת לשלומנו ולטובתנו, עוטפת אותנו בחום ואהבה כמו אימא ואבא, או אז אפשר היה באמת להבטיח לכל אחד חיים של רוגע ושלווה, של התפתחות וצמיחה. בסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים, ומושפעים מאוד מהאווירה בסביבה. עם התמונה הגבוהה הזו נרד למציאות הקשה. פעם לא היה ביטוח רפואי, והיום זה סטנדרט. כל אחד חבר בקופת חולים, זכאי לשירותי בריאות, לתרופות, לרופאים. בדרך דומה כדאי גם להבטיח שאיש לא יהיה רעב ללחם, ולשאר צרכי קיום בסיסיים. תארו לעצמכם שכל אדם במדינה היה בטוח שמה שלא יקרה, תמיד יהיה לו סל מצרכים בסיסי, תמיד יהיה לו מה לאכול, מה להביא לילדים. איך היה הדבר משפיע על החרדות והפחדים? אם היינו מחליטים יחד ללכת לכיוון כזה, כבר הייתה משתנה הרוח בקרב העם. הייתה זו עדות לכך שלמרות הכול, אנחנו מרגישים שייכים למשפחה אחת. הפערים הכלכליים שרואים היום במדינה לגמרי לא מתאימים לרוח העם שלנו, ומצביעים על כך שהתפתחנו בדרך לא נכונה. ערבות הדדית, עזרה הדדית, גמילות חסד, אלה הערכים המקוריים שבנו אותנו כאומה. גם בתחום הדיור יש מה לעשות, אם רק תהיה נכונות לחיבור והשלמה. כך לדוגמה, דירות שעומדות ריקות, כאלה שנקנו על ידי יהודים מחו"ל או לצורך השקעה, היו יכולות לתת פתרון זמני לאנשים שלא מצליחים לשלם שכר דירה. המדינה הייתה לוקחת על עצמה את השיפוץ לאחר השימוש, כדי להבטיח שלא ירד ערך הדירה, ובינתיים מארגנת פתרונות קבע למצוקת הדיור שעולה ועולה. צעדים הדדיים כאלה בתחום המזון והדיור, היו מביאים לכך שלפחות הפחד הקיומי יסולק. אכן, מדובר במהפכה בתפיסה. מהפכה ביחסים, בתפיסת הקשר שבין הפרט לחברה. כשנבין שאין ברירה ומוכרחים לממש אותה, נידרש לתהליך מקדים של הסברה רחבה, או ביתר דיוק פיתוח חינוכי-תרבותי בכלל החברה. בכלי התקשורת, במוסדות החינוך והתרבות, במקומות העבודה, במתנסי"ם, במרכזים קהילתיים, בכל מקום ובכל פינה, יהיה צורך להקצות זמן איכות לפיתוח תפיסת יחסים חדשה. על בסיס יומיומי ממש, כמו פעילות גופנית שנכנסה כבר לשגרה. יחסים חדשים בבית, בעבודה, בחברה, במדינה. הכול מתחיל בהבנה שהעולם של מחר יכול להיות רק מחובר, וסימנים לכך רואים בכל פינה. מיום ליום הקישוריות בין כולם לכולם גוברת, וגם התלות ההדדית עולה. כל פעולה של מישהו מנענעת את הסירה שבה כולנו יושבים, מאיימת להטביע אותה. בתנאים כאלה, בלי התחשבות ושיתוף פעולה לא יהיה לנו עתיד ולא תקווה. לאף אחד לא יעזור מה שיש לו בבנק, כשניקלע לעין הסערה. הטבע הסובב אותנו מתפקד כמערכת סגורה. אינטגרלית. עגולה. כל הדומם, הצומח והחי יוצרים מארג נפלא, והחיים מתפתחים בחיבור בין ניגודים, בהשלמה. בחברה האנושית, לעומת זאת, הטבע לא יוצר את ההרמוניה, אנחנו בעצמנו צריכים לרצות בה ולבנות אותה. כסף, בהגדרה, מסמל כיסוי, יכולת לכסות את הצרכים שלך. ובמציאות של תלות הדדית, היכולת הזו תימדד לפי רמת הדאגה הכללית. הקשר הטוב בין בני אדם יאפשר למלא את הצרכים של כולם, ואז הכיסוי יהיה באמת רגשי וחם. הרי מה שווים כל הדולרים? מישהו יודע מה יקרה איתו מחר? ואם תפרוץ איזו מלחמה גדולה, או שמשבר כלכלי יעלים את כל מה שיש לך? אדם נמצא כל הזמן בפחדים, והביטחון האמיתי בא רק מתמיכה של אחרים. ההרגשה שאנחנו יחד, במצב אחד, ערבים זה לזה ממש כמו בצבא, היא שנותנת את התחושה הכי בטוחה. תארו לעצמכם כמה יכולנו לחסוך אם היינו משתפים עודפים זה עם זה, אם לא היינו צריכים להשקיע כל כך הרבה במאבק ובמגננה, אם כל אחד היה מרגיש שהחברה היא משפחה וחושב כל הזמן איך להיטיב את מצבה. קשר טוב וערבות הדדית יסייעו לנו לחסוך הרבה, למנוע בזבוז, לאתר משאבים נוספים. אנשים שירגישו מחוברים, יתחילו להתייחס למה שנמצא סביבם ביתר תשומת לב. אנרגיה, חשמל, מים, שירותים שונים - בכל תחומי החיים נוכל לחסוך עשרות אחוזים. עם שיפור מערכות היחסים, גם הוצאות הבריאות יקטנו, כמו גם ההוצאות על שיטור, פיקוח, אכיפת חוק ועוד. למעשה, בכל תחום בחיינו נוכל לצאת מורווחים. ומעבר לכל מה שאמרנו, לאחדות יש כוח משהו לא מהעולם הזה. הדבר נובע מכך שכשאנשים מתחברים מלב אל לב, הם מתאימים לאחדות שבכל הטבע הסובב. ואז, בתוך מערכת הקשר האינטגרלית שנבנית ביניהם, מתחיל לזרום הכוח האחד שביסוד הטבע. זהו כוח שפועל בהשפעה טובה, מחייה את כל הבריאה, והוא מגלה מקורות נוספים של שפע ושל אנרגיה. מאפשר צמיחה. יחס, חום, אהבה, והפחד יתחלף בהרגשת תמיכה.
אני אולי קצת יותר יעיל מהמשרד, לא בפער משמעותי, אבל יותר שמח לעבוד מהבית. וזה מאפשר לי להישחק יותר לאט. יש מצב שאם הייתי צריך להגיע למשרד כ ל יום כבר מזמן הייתי מחפש עבודה אחרת. אבל יש לי גמישות לעבוד מהבית כמעט ללא הגבלה אם אני רוצה (ועדיין מגיע יומיים בשבוע למשרד) וזה משמעותי. לא חושב אפילו על להחליף מקום עבודה כרגע.
אין איך להתחמק מזה, עובד שיעבוד מהבית ועדיין לא פיטרו אותו זה אומר שהוא מועיל מספיק, ואחראי מספיק, כדי להגיד לעצמו סבבה אני בבית ונוח לי אז אני לא יכול להתפזר כי ברגע אחד חוסר פרודוקטיביות יוביל למחשבה מצד המעסיק שהסיבה היא מהבית, כי בבית אין השגחה עליי. לכן אשכרה אעשה את העבודה הפתרון הוא לא עבודה מהבית. ה-י-ב-ר-י-ד-י .
![[LIVE] : ONE ลุมพินี 84 วันนี้!! คู่เอก "ก้องศึก vs เมืองไทย"](http://i.ytimg.com/vi/3kuzsAIDf1c/mqdefault.jpg)
מנהלים שלא יודעים לנהל, יעדיפו עובדים שמגיעים למשרד, מנהלים שכן יודעים, יוכלו לנהל עובדים(איכותיים ושמחים יותר) מרחוק.
הנוסחה היא פשוטה - עובד מקבל כסף ובתמורה מספק סחורה. על כל עובד מוטלת האחריות הזאת, בין אם הוא עובד מהמשרד או מהבית. לכן, יש לתת לכל עובד להחליט מה הדרך שבה הוא יעשה זאת בצורה הטובה ביותר. מי שרואה שהוא לא מצליח לעשות את זה מהבית - באחריותו האישית לקחת את עצמו למשרד. אצלי אישית, התפוקה עולה פי 2 או 3 כשאני עובד מהבית.
כולם מדברים על היתרונות של עבודה במשרד ושוכחים את החסרונות הגדולים: זמן מבוזבז בפקקים, איבוד גמישות במהלך יום עבודה, הפרעה מתמשכת מעובדים אחרים, הוצאות על דלק ופגיעה סביבתית קשה, חוסר גמישות לשכור טאלנטים שלא גרים קרוב למשרד. לדעתי עיקר הדחיפה לחזור למשרדים נובעת מקיפאון מחשבתי של הדרג הניהולי ופחד מאובדן שליטה בתהליכי העבודה. יש גם קוריוזים מהסוג של אילון מאסק שפשוט מצא דרך יצירתית לגרום להרבה אנשים להתפטר מרצונם ללא שהוא נדרש לפטר אותם בעצמו.
לצערי הרב בהרבה מקומות עבודה מנהלים בשיטה עתיקה שלפיה אם לא משגיחים על העובדים אז לא יבצעו את העבודה כמו שצריך או לא יעשו אותה בזמן, מקומות שכאלה שוכרים הרבה מנהלים, ראשי צוותים ומנהלי מחלקות. במודל של עבודה מהבית אותם מנהלים שמרבית היעוד שלהם זה להשגיח מרגישים מתוסכלים כי קשה לבצע את עבודת ההשגחה כאשר העובדים לא במשרד. כשמקומות עבודה יעברו למוד חשיבה אחר שבוא סומכים על העובדים אז ניתן יהיה לקצץ באותם מנהלים/משגיחים ולחסוך כסף, לתת לעובדים לעבוד איפה שהם רוצים וככה יהיו עובדים מרוצים, הארגון יקבל תוצאות טובות מהעובדים, ויהיה פחות זיהום אויר עקב הפחתת שימוש ברכבים.
הפקקים, קטסטרופה. אנשים משתגעים על הכביש, כמות הזמן והדלק שהולכת לאיבוד פשוט לא הגיונית
כתבה ערוכה מערוצי תקשורת אמריקאי. הוסיפו כתוביות וקריין שתירגם קטעי קישור
אפשר להשקיע קצת ולדווח לנו מה קורה בארץ
בסוף יהיה איזה איזון בין עבודה מהבית למשרד,
יום עבודה מהבית לפחות צריכה להיות זכות בסיסית (כמובן רק לעבודות שבהם זה אפשרי, מלצר כנראה לא יוכל לעבוד מהבית)
פעמיים בשבוע להגיע לעבודה
זה יותר ממספיק
השגרה במקומות העבודה צריכה להתעדכן לימינו אנו, כשהדורות מתקדמים הצרכים משתנים.
לדור הצעיר אינטרסים שונים מהדור המבוגר יותר, הדרכים להתפרנס השתכללו והתרבו, שזהו יתרון שהביאה איתה הקורונה.
מקומות העבודה צריכים להכיל את הדור הצעיר, ולהתאים את עצמם לדרישות הנוכחיות. הגיע הזמן להתקדם ולפתוח את אופקי המחשבה, לא לכולם מתאים לשבת יום שלם מול מחשב או על פס יצור. יש אנשים שיעילים יותר בעבודה היברידית, או בעבודה שכולה מהבית. צריך לאפשר את הבחירה.
צריך למצוא איזון. יש יתרון בעבודה מהמשרד ויש בעבודה מהבית. הרבה פעמים קל יותר להתרכז במשימות מהבית. לעומת זאת, אם יש עבודה שדורשת מעורבות של מספר גורמים (מה שנפוץ מאוד בסטארטאפים), יש הגיון בלעשות אותה מהמשרד.
אף אחד לא ציין את עניין הרעש שיש במשרדים..
והעישון הפסיבי לצערי
צודק.
בגלל רעש אני מאוד לא אוהב להגיע למשרד. איך שאני מגיע למשרד אני ישר מרכיב אוזניות מבטלות רעשים, אפילו בלי להפעיל מוזיקה רק בשביל הסינון רעש.
חברות הייטק עשו מיליינים מזה שהעובדים שלהם עובדים מהבית ,מי שעובד מהבית העבודה שלו הרבה יותר יעילה.
זה הוכך בניסוי הקורונה הגדול.
כשנוסעים כל יום 3 שעות בפקקים לעבודה במרכז הארץ מתחילים להבין כמה זה משוגע לדרוש מעובד להגיע כל יום בעבודה משרדית. יש כל כך הרבה כלים לתקשורת והמגיפה הוכיחה שזה עובד מצויין
אם הצעירים היו יודעים והזקנים היו יכולים
לפעמים אדם מקבל החלטה ונדמה לו שהקדים לקחת הכול בחשבון, לשקול אותה מכל צדדיה, אבל התוצאה משום מה יוצאת לגמרי הפוכה. הוא החליט לחסוך כסף ומאז הוא מבזבז יותר, החליט לארגן את שעותיו ואז רואה שהוא לא מצליח לעמוד בזמנים שקבע, החליט לרצות את אשתו ולא מצליח, לא מסוגל.
העצה לזה היא לא לקבל החלטות. לשחרר את מושכות הסוס שאדם מנסה לשלוט בהן בעיוורון ולתת לחיה להוביל, לקחת אותו לאן שהיא רואה שצריך להגיע. בעל חיים לא טועה, מי ששוגה הוא החלק האנושי שבאדם. יצרו מכשיל אותו.
אם אדם באמת רוצה לחסוך כסף, שיפקיד אותו בידי אשתו, היא תשמור עליו ותדע מה לעשות בו. ואת חייו, שיפקיד בידי הכוח העליון שישמור ויחליט עבורו. הוא ממילא עושה זאת.
לאדם צעיר קשה מאוד לקבל את הגישה הזאת. קל יותר לקבל את הדרך הזו כאשר מזדקנים וכבר פחות חשוב לשלוט בחיים, אבל אז כבר קצת מאוחר. על כך נאמר, "אם הצעירים היו יודעים והזקנים היו יכולים". ובכל זאת צריך להשתדל.
ביסוד כל החלטה שלנו עומד האגו, היצר האנושי, רצון לבלוע לתוכנו, לקבל לעצמנו כמה שרק אפשר, לשלוט, להיות צודקים, מכובדים, יודעי כול. כך אנחנו טועים, החל מהחלטות אישיות ועד החלטות לאומיות וגלובליות. בכל פעולותינו אנחנו מגיעים להחלטה ומקבלים תוצאה הפוכה. כי מחשבת הכוח העליון הופכית. רצונו להיטיב לכול, לחבר את כל הבריות בהדדיות, בפשטות, בלי חשבונות. כדאי לנסות להחליט פחות ויותר לסמוך עליו.
אני הפוך! מת לחזור ל4 ימים במשרד!
אנחנו יצורים חברתיים, אי אפשר בלי קשרים פנים מול פנים
תחזור. מה אתה רוצה מאחרים?
הפחד להישאר בלי כסף
כמה כסף צריך כדי להיות רגועים לחלוטין, לגמרי בלי פחדים? מסתבר שהדברים לא כאלה פשוטים. מרבה נכסים מרבה דאגה, מצאו כבר מזמן החכמים, והמקור לתחושת ביטחון טמון במחוזות אחרים. על מה ששווה הרבה יותר ממזומנים.
בין הפחדים הכי גדולים של האדם אפשר למצוא את הפחד מזה שלא יהיה לו כסף. שיחסר. והאמת שזה לא תלוי בכמות הכסף שיש או אין לו בחשבון הבנק, אלא מדובר בעניין פנימי, פסיכולוגי.
לו יצויר שכל החברה הייתה דואגת לשלומנו ולטובתנו, עוטפת אותנו בחום ואהבה כמו אימא ואבא, או אז אפשר היה באמת להבטיח לכל אחד חיים של רוגע ושלווה, של התפתחות וצמיחה. בסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים, ומושפעים מאוד מהאווירה בסביבה.
עם התמונה הגבוהה הזו נרד למציאות הקשה. פעם לא היה ביטוח רפואי, והיום זה סטנדרט. כל אחד חבר בקופת חולים, זכאי לשירותי בריאות, לתרופות, לרופאים. בדרך דומה כדאי גם להבטיח שאיש לא יהיה רעב ללחם, ולשאר צרכי קיום בסיסיים.
תארו לעצמכם שכל אדם במדינה היה בטוח שמה שלא יקרה, תמיד יהיה לו סל מצרכים בסיסי, תמיד יהיה לו מה לאכול, מה להביא לילדים. איך היה הדבר משפיע על החרדות והפחדים?
אם היינו מחליטים יחד ללכת לכיוון כזה, כבר הייתה משתנה הרוח בקרב העם. הייתה זו עדות לכך שלמרות הכול, אנחנו מרגישים שייכים למשפחה אחת. הפערים הכלכליים שרואים היום במדינה לגמרי לא מתאימים לרוח העם שלנו, ומצביעים על כך שהתפתחנו בדרך לא נכונה. ערבות הדדית, עזרה הדדית, גמילות חסד, אלה הערכים המקוריים שבנו אותנו כאומה.
גם בתחום הדיור יש מה לעשות, אם רק תהיה נכונות לחיבור והשלמה. כך לדוגמה, דירות שעומדות ריקות, כאלה שנקנו על ידי יהודים מחו"ל או לצורך השקעה, היו יכולות לתת פתרון זמני לאנשים שלא מצליחים לשלם שכר דירה. המדינה הייתה לוקחת על עצמה את השיפוץ לאחר השימוש, כדי להבטיח שלא ירד ערך הדירה, ובינתיים מארגנת פתרונות קבע למצוקת הדיור שעולה ועולה.
צעדים הדדיים כאלה בתחום המזון והדיור, היו מביאים לכך שלפחות הפחד הקיומי יסולק.
אכן, מדובר במהפכה בתפיסה. מהפכה ביחסים, בתפיסת הקשר שבין הפרט לחברה.
כשנבין שאין ברירה ומוכרחים לממש אותה, נידרש לתהליך מקדים של הסברה רחבה, או ביתר דיוק פיתוח חינוכי-תרבותי בכלל החברה. בכלי התקשורת, במוסדות החינוך והתרבות, במקומות העבודה, במתנסי"ם, במרכזים קהילתיים, בכל מקום ובכל פינה, יהיה צורך להקצות זמן איכות לפיתוח תפיסת יחסים חדשה. על בסיס יומיומי ממש, כמו פעילות גופנית שנכנסה כבר לשגרה. יחסים חדשים בבית, בעבודה, בחברה, במדינה.
הכול מתחיל בהבנה שהעולם של מחר יכול להיות רק מחובר, וסימנים לכך רואים בכל פינה. מיום ליום הקישוריות בין כולם לכולם גוברת, וגם התלות ההדדית עולה. כל פעולה של מישהו מנענעת את הסירה שבה כולנו יושבים, מאיימת להטביע אותה. בתנאים כאלה, בלי התחשבות ושיתוף פעולה לא יהיה לנו עתיד ולא תקווה. לאף אחד לא יעזור מה שיש לו בבנק, כשניקלע לעין הסערה.
הטבע הסובב אותנו מתפקד כמערכת סגורה. אינטגרלית. עגולה. כל הדומם, הצומח והחי יוצרים מארג נפלא, והחיים מתפתחים בחיבור בין ניגודים, בהשלמה. בחברה האנושית, לעומת זאת, הטבע לא יוצר את ההרמוניה, אנחנו בעצמנו צריכים לרצות בה ולבנות אותה.
כסף, בהגדרה, מסמל כיסוי, יכולת לכסות את הצרכים שלך. ובמציאות של תלות הדדית, היכולת הזו תימדד לפי רמת הדאגה הכללית. הקשר הטוב בין בני אדם יאפשר למלא את הצרכים של כולם, ואז הכיסוי יהיה באמת רגשי וחם.
הרי מה שווים כל הדולרים? מישהו יודע מה יקרה איתו מחר? ואם תפרוץ איזו מלחמה גדולה, או שמשבר כלכלי יעלים את כל מה שיש לך? אדם נמצא כל הזמן בפחדים, והביטחון האמיתי בא רק מתמיכה של אחרים.
ההרגשה שאנחנו יחד, במצב אחד, ערבים זה לזה ממש כמו בצבא, היא שנותנת את התחושה הכי בטוחה.
תארו לעצמכם כמה יכולנו לחסוך אם היינו משתפים עודפים זה עם זה, אם לא היינו צריכים להשקיע כל כך הרבה במאבק ובמגננה, אם כל אחד היה מרגיש שהחברה היא משפחה וחושב כל הזמן איך להיטיב את מצבה.
קשר טוב וערבות הדדית יסייעו לנו לחסוך הרבה, למנוע בזבוז, לאתר משאבים נוספים. אנשים שירגישו מחוברים, יתחילו להתייחס למה שנמצא סביבם ביתר תשומת לב. אנרגיה, חשמל, מים, שירותים שונים - בכל תחומי החיים נוכל לחסוך עשרות אחוזים. עם שיפור מערכות היחסים, גם הוצאות הבריאות יקטנו, כמו גם ההוצאות על שיטור, פיקוח, אכיפת חוק ועוד. למעשה, בכל תחום בחיינו נוכל לצאת מורווחים.
ומעבר לכל מה שאמרנו, לאחדות יש כוח משהו לא מהעולם הזה. הדבר נובע מכך שכשאנשים מתחברים מלב אל לב, הם מתאימים לאחדות שבכל הטבע הסובב. ואז, בתוך מערכת הקשר האינטגרלית שנבנית ביניהם, מתחיל לזרום הכוח האחד שביסוד הטבע. זהו כוח שפועל בהשפעה טובה, מחייה את כל הבריאה, והוא מגלה מקורות נוספים של שפע ושל אנרגיה. מאפשר צמיחה.
יחס, חום, אהבה, והפחד יתחלף בהרגשת תמיכה.
אני אולי קצת יותר יעיל מהמשרד, לא בפער משמעותי, אבל יותר שמח לעבוד מהבית. וזה מאפשר לי להישחק יותר לאט. יש מצב שאם הייתי צריך להגיע למשרד כ ל יום כבר מזמן הייתי מחפש עבודה אחרת. אבל יש לי גמישות לעבוד מהבית כמעט ללא הגבלה אם אני רוצה (ועדיין מגיע יומיים בשבוע למשרד) וזה משמעותי. לא חושב אפילו על להחליף מקום עבודה כרגע.
רגע עד סוף החודש הקורונה חוזרת באדיבות ממשל ביידן
אין איך להתחמק מזה, עובד שיעבוד מהבית ועדיין לא פיטרו אותו זה אומר שהוא מועיל מספיק, ואחראי מספיק, כדי להגיד לעצמו סבבה אני בבית ונוח לי אז אני לא יכול להתפזר כי ברגע אחד חוסר פרודוקטיביות יוביל למחשבה מצד המעסיק שהסיבה היא מהבית, כי בבית אין השגחה עליי. לכן אשכרה אעשה את העבודה
הפתרון הוא לא עבודה מהבית. ה-י-ב-ר-י-ד-י .
לא רוצים לחזור. שיתחילו לחפש מקום אחר. מאוד פשוט. המנהלים לא צריכים להיות בבעיה.
אני רוצה לעבוד 4 ימים בשבוע, אז?
צדקלרפאל#
1.😴😴😴