วีดีโอ

רחמניות בנות רחמניות - מטשטשות את הפנים - אוייי אם זה היה מטריד מינית הפנים היו חדות

איזה מטומטם

لن نعترف حكومه الصهيون محتل

הפוזה לא משתלמת

הכי ראוי

פחחחחחחח מה היא הולכת עם תיק' פתוח ולא מחזיקה אותו ביד אין שכל אין דאגות

❤❤❤❤❤❤🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱

ככה זה שהמדינה מפרגנת לגנבי הרכב

🇵🇸

Save Gaza Kids

Save Gaza Kids

חיהססגבבע❤

זות הבת של הצהרונית שלי קוראים לה שירה

יוסף❤❤❤❤❤ןחכצכחלכ🎉🎉

מזל טוב ילדים והרבה זו נקמה של אם ישראל בכול סונאינו שיזקו לבית נאמן בישראל.

ההצעה היא של ליאב פרנקו ושירה מזרחי.....דור זה טעות!!!!!

.❤❤❤

גבר גבר

וואיי איזה פחד

ה' שומר אל פחד

זה טיל זה טיל זה רסיס קורע 😂😂😂

היה לו אדום

חמודיםםם מרגשש

אלופת על!!!משפחה זהב!!!! עלו והצליחו אמן!!!!

תענוג גדול חייל איכותי קול יפיפה וכמובן חנן מפגין רגישות וייחס ...מעולה

אני במקומך הייתי שובר לה תפנים

וואו איזה קול מהממת

חחחח מה

מלך

מגיע לך.

לעצור את המוות בכבישים - זה תלוי רק בנו ספטמבר היה אחד החודשים המדממים בכבישי ישראל בשנים האחרונות. תאונות הדרכים גבו את חייהם של 32 איש, מה שאומר, מעל הרוג ביום בממוצע ועשרות פצועים, ביניהם ילדים ונוער. מותם נחרט בליבנו. אבל האם זה מספיק? הבעיה המרכזית בסיפור היא דווקא האופי הישראלי. לכל אורך ההיסטוריה שלנו לא חשנו מעולם עם אחד, שבו הרגשנו לעומק את הזולת. אנחנו לא דופקים חשבון, לא חייבים כלום לאף אחד כלום, מצפצפים על כולם. זה התוכן הפנימי שמנווט אותנו והוא מוזן מטונות של גאווה ואגו מוגבר שיצא מכלל שליטה. בשונה מעמים אחרים, אצלנו לא זורמת בדם תחושת פחד ממישהו, אנחנו לא באמת מנהלים יחסי מרות עם איש, לא מסוגלים להטות אוזן לאיש. כל אחד מאיתנו מלא בעצמו עד אפס מקום "אני חכם, אני חופשי, אל תגידו לי מה לעשות", זה הרגש הישראלי הטבעי, וזה לא מקרי. מתוקף טבעו הרוחני של עם ישראל הוא נועד להיות מוחזק רק בידי הבורא, כלומר הוא מסוגל להישמע רק לפקודת הבורא. הוא אמור לקבל דוגמה מהעליון למעשה נכון, ולפי מידת בגרותו הפנימית, להשתדל לחזור אחריו. כל עוד לא הבשילה בנו אותה בגרות פנימית, אנחנו נשארים בשפלותנו, "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהם יורדים - יורדים עד עפר, וכשהם עולים - עולים עד לכוכבים" (בבלי, מגילה טז). הסגרים והגבלות הקורונה אומנם הורידו את מספר ההרוגים בתאונות דרכים במהלך שנת 2020 בכ-15 אחוז. אבל זה לא הועיל לחינוך העם. לחנך את הדור מילדות ועד זקנה זו משימה מאד מורכבת שלא מתרחשת בין לילה. יחד עם זאת, רק אם עם ישראל יעבור סדרת חינוך מאסיבי ואף לוחצת, ולא כ"יהודים רחמנים", זה יכול לפעול על האגו שלנו. החינוך כולו צריך להוביל לקיום חוק הטבע "ואהבת לרעך כמוך", ואותו עלינו גם לעגן בחוק, כך שמי שמפר אותו ומפגין יחס מזלזל בעם, במדינה, בבני אדם, יקבל בתגובה גינוי עד להרחקה מהחברה. הבעיה היא שלעת עתה אנחנו מסרבים להפיק לקחים, לא משנה עד כמה המקרים מזעזעים. מותו של הזולת לא באמת מזיז לנו. כל אחד מספר לעצמו ש"לי זה לא יקרה". הכול נותר רחוק וזר כביכול, "כל עוד זה לא במשפחה שלי, תודה לאל, הכול בסדר". אין לנו תחושת שותפות גורל כמו זו שקיימת בעמים אחרים. אנחנו עם מלאכותי, קיבוץ גלויות, שבו כל אחד חש בגלות אישית. לא רק את הקשר בינינו אנחנו מכחישים, אין לנו תחושת שייכות לאיש. כל אדם בעולם "קטן עלינו" ובעינינו. אז למה שאתן למישהו לעבור כביש? למה שאאפשר למישהו להשתלב בתנועה? למה שאוותר למישהו? בצרפת, ברוסיה, בהודו, אפילו שמדובר במדינות גדולות בהרבה מישראל, הקשר זורם בדם. הם חשים קרבה, שייכות איש לרעהו, הכאב על הרוג אחד נוגע בכל היתר. אצלנו אפשר לפמפם ליהודים אזהרות מבוקר עד ערב, אבל ברגע שאנחנו מתניעים את רכבנו אנחנו שוכחים מהכול וששים לקרב על הכביש. רק אדם שחלילה קרתה תאונה במשפחתו, נותרת בו צלקת על הלב שאותה הוא מסוגל להרגיש מפעם לפעם. המכנה המשותף היחיד שאנחנו יכולים לפתח הוא מימוש הכלל "ואהבת לרעך כמוך", רק בעזרתו נהפוך לעם על בסיס רוחני איתן. אם לכל הפחות נתחיל לחנך את הדור מגיל ינקות להרגיש כמשפחה, נוכל להתחיל לשנות את האופי הישראלי קצר הרוח וקצר הרואי, ולבטח להציל כמה וכמה הרוגים מהפורענות על הכביש.

לעצור את המוות בכבישים - זה תלוי רק בנו ספטמבר היה אחד החודשים המדממים בכבישי ישראל בשנים האחרונות. תאונות הדרכים גבו את חייהם של 32 איש, מה שאומר, מעל הרוג ביום בממוצע ועשרות פצועים, ביניהם ילדים ונוער. מותם נחרט בליבנו. אבל האם זה מספיק? הבעיה המרכזית בסיפור היא דווקא האופי הישראלי. לכל אורך ההיסטוריה שלנו לא חשנו מעולם עם אחד, שבו הרגשנו לעומק את הזולת. אנחנו לא דופקים חשבון, לא חייבים כלום לאף אחד כלום, מצפצפים על כולם. זה התוכן הפנימי שמנווט אותנו והוא מוזן מטונות של גאווה ואגו מוגבר שיצא מכלל שליטה. בשונה מעמים אחרים, אצלנו לא זורמת בדם תחושת פחד ממישהו, אנחנו לא באמת מנהלים יחסי מרות עם איש, לא מסוגלים להטות אוזן לאיש. כל אחד מאיתנו מלא בעצמו עד אפס מקום "אני חכם, אני חופשי, אל תגידו לי מה לעשות", זה הרגש הישראלי הטבעי, וזה לא מקרי. מתוקף טבעו הרוחני של עם ישראל הוא נועד להיות מוחזק רק בידי הבורא, כלומר הוא מסוגל להישמע רק לפקודת הבורא. הוא אמור לקבל דוגמה מהעליון למעשה נכון, ולפי מידת בגרותו הפנימית, להשתדל לחזור אחריו. כל עוד לא הבשילה בנו אותה בגרות פנימית, אנחנו נשארים בשפלותנו, "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהם יורדים - יורדים עד עפר, וכשהם עולים - עולים עד לכוכבים" (בבלי, מגילה טז). הסגרים והגבלות הקורונה אומנם הורידו את מספר ההרוגים בתאונות דרכים במהלך שנת 2020 בכ-15 אחוז. אבל זה לא הועיל לחינוך העם. לחנך את הדור מילדות ועד זקנה זו משימה מאד מורכבת שלא מתרחשת בין לילה. יחד עם זאת, רק אם עם ישראל יעבור סדרת חינוך מאסיבי ואף לוחצת, ולא כ"יהודים רחמנים", זה יכול לפעול על האגו שלנו. החינוך כולו צריך להוביל לקיום חוק הטבע "ואהבת לרעך כמוך", ואותו עלינו גם לעגן בחוק, כך שמי שמפר אותו ומפגין יחס מזלזל בעם, במדינה, בבני אדם, יקבל בתגובה גינוי עד להרחקה מהחברה. הבעיה היא שלעת עתה אנחנו מסרבים להפיק לקחים, לא משנה עד כמה המקרים מזעזעים. מותו של הזולת לא באמת מזיז לנו. כל אחד מספר לעצמו ש"לי זה לא יקרה". הכול נותר רחוק וזר כביכול, "כל עוד זה לא במשפחה שלי, תודה לאל, הכול בסדר". אין לנו תחושת שותפות גורל כמו זו שקיימת בעמים אחרים. אנחנו עם מלאכותי, קיבוץ גלויות, שבו כל אחד חש בגלות אישית. לא רק את הקשר בינינו אנחנו מכחישים, אין לנו תחושת שייכות לאיש. כל אדם בעולם "קטן עלינו" ובעינינו. אז למה שאתן למישהו לעבור כביש? למה שאאפשר למישהו להשתלב בתנועה? למה שאוותר למישהו? בצרפת, ברוסיה, בהודו, אפילו שמדובר במדינות גדולות בהרבה מישראל, הקשר זורם בדם. הם חשים קרבה, שייכות איש לרעהו, הכאב על הרוג אחד נוגע בכל היתר. אצלנו אפשר לפמפם ליהודים אזהרות מבוקר עד ערב, אבל ברגע שאנחנו מתניעים את רכבנו אנחנו שוכחים מהכול וששים לקרב על הכביש. רק אדם שחלילה קרתה תאונה במשפחתו, נותרת בו צלקת על הלב שאותה הוא מסוגל להרגיש מפעם לפעם. המכנה המשותף היחיד שאנחנו יכולים לפתח הוא מימוש הכלל "ואהבת לרעך כמוך", רק בעזרתו נהפוך לעם על בסיס רוחני איתן. אם לכל הפחות נתחיל לחנך את הדור מגיל ינקות להרגיש כמשפחה, נוכל להתחיל לשנות את האופי הישראלי קצר הרוח וקצר הרואי, ולבטח להציל כמה וכמה הרוגים מהפורענות על הכביש.

מלך גאווה לנס ציונה

אבאלה מה הולך שם אני זוכר שכשהייתי בכיתה ב הלכתי לרחוב הלב בנס ציונה ביום כיפור ואז ראיתי מיליון דבורים מסביבי וברחתי יכול להיות שזה המקרה

עבר באדום זה הגיע לו בטח סתם ערס עם איך שהוא מרים גלגל ומתלהב

מגיע לו עבר באדום הרבה אופנוענים חושבים שהכביש שלהם

מעלפתתת❣

מהמממממממת

הזמרת הכי טובה בעולםםםםם

אלופת עולם,חיים שלי

חרא של אדם

את חמודה ומתוקה שאפו על היוזמה

לא לבחור בו! רק עמוס!

אמת ויציב, כל מילה בסלע, מי שהיה ליד המוביל, מן הראויי שהוא יוביל, בהצלחה לשחר רובין ולכל חברי הרשימה.

מאחל לשחר מלא הצלחה.